י"ד ניסן, שנת 70 לספירה יקירתי, אין מילים בפי לתאר את השמחה שבי הנובעת מהמרחק הרב ביננו. כמובן שבהתחלה סירבתי בכל תוקף לרעיון שאת וגוזלינו תצאו מביתנו, שעליו עמלנו כה רבות, ותעברו לגור אצל דודתך בקיסריה. אך כעת שסופנו כאן קרוב, אין מאושר ממני. שלושה ימים לאחר עזיבתכם ניסו הרומאים לתקוף את עירנו ואנחנו הגנו עליה בחירוף נפש והצלחנו להדוף אותם עד למרגלות ההר. כתגובת נגד החלו הרומאים בבניית מגדל לצד החומה המערבית שדרכו יוכלו להיכנס לעיר ובמקביל פתחו במצור, אין יוצא ואין בא. כמובן שהרוחות סערו ואנשים רבים הטיחו האשמות קשות בבן-יאיר והוא כיאה למנהיג הרגיע את כולם ומיד כינס ישיבת חרום. הנתונים היו קשים. מחסני המזון ששרדו את ההתקפה היו כמעט ריקים והערכה היתה שיספיקו לשבוע אחד בלבד. בדרך המים לא היה אפשר עוד להשתמש מפני הקירבה להרומאים, ובורות המים רק החלו להתמלא במים. נשק היה בנמצא מפני שכולנו ידענו שיום זה יבוא. כל שנותר לנו לעשות היה להילחם עד בוא הקץ, עד שמחסני המזון ובורות המים ירוקנו. ואכן עד עתה נלחמנו בעוז והיום הנורא הגיע. המזון אזל וכך גם המים. שוב התכנסנו כולם ולאחר דיונים רבים הוחלט פה אחד שלא ניכנע לרומאים, לא נחייה בשבי אפילו לא רגע אחד ולכן מחר עם אור ראשון נשים קץ לחיינו. שמות ראשי המשפחות ירשמו על חרסים ובכל פעם יעלה אחד מאיתנו בגורל ולבסוף האחרון שיוותר ישים קץ לחייו במו ידיו. הנני שלם עם החלטה זו בכל ליבי, לא אסכים להיות נטבח בידי הרומאים, אך גם מאושר על כך שאתם לא נמצאים כאן עכשיו. אתם תוכלו לספר את סיפורינו לדורות הבאים וכך תרימו את נס המרד. אל נא תתעצבי יקירתי, אני עושה זאת למענך, למעננו ולמען ילדנו. טוב למות בעד ארצנו ומי יתן שה' יקום את דמנו... אוהב עד מוות בעלך. *** למחרת היום נפלה מצדה ביד הרומאים.