הרחוב החשוך עשה עימם חסד, בקושי רב היה ניתן להבחין בדמויות הנצמדות במתיחות לקירות הבתים. קולות עמומים של בכי תינוק בקעו מחלון הבית הסמוך. קול חבטה נשמע לפתע וליבו של אהוד נפל בקירבו. מאחד הפחים דילג בזריזות חתול שחור ונעלם בין הצלילים. עיניו עוד לא התרגלו לגמרי לחשכה, הוא ניסה לראות היכן נמצאים אסף ויורם ביחס אליו אך הדבר לא עלה בידו. הוא קיווה שכמוהו, גם הם מוסתרים היטב מעיניהם של החיילים הבריטיים ששמרו על השגרירות. הוא הביט בשעון, נותרו להם עוד עשר דקות עד שחומר הנפץ יופעל, נדמה היה לו שמחוגי השעון נעים לאחור במקום לנוע קדימה. את ראשו מילאו מחשבות על הבית. על אמא שהתחננה שלא יצא היום לפעילות ומבטה היה עצוב מתמיד. על אורי המפקד שדקות ספורות לפני צאתם למשימה חיבק אותו בעוז וביקש שישמור על עצמו. על רחלי... כמה שהיא גדלה בחודשים האחרונים, בקושי רב הם מצליחים להתראות. כל היום היא רצה ברחובות, מסכנת את חייה, מעבירה ידיעות ממקום למקום. הוא דואג לה יותר מאשר הוא דואג לעצמו, אם רק היה מצליח לשכנע אותה להפסיק, אך היא כמוהו מסרבת לשבת בבית בשעה שבחוץ מתקיימת מלחמה על עצם קיומם... הבהוב של פנס הפסיק בבת-אחת את מחשבותיו. זה הסימן שלו חיכו. לאט לאט הוא החל להתקדם לעבר היעד שנקבע, מקפיד להשאר בתוך החשכה. עוד צעדים ספורים והוא מגיע לנקודה שבה הוא צריך להטמין את חומר הנפץ. ליבו פעם בחוזקה מאיים לפרוץ מבעד לעור גופו. הוא הוציא את אצבעות הנפץ והחל לחברם אחת לשניה, מבט קצר בשעון הורה לו להפעיל את הפצצה. הוא רץ בכל כוחו משאיר אחריו פתיל דולק. עוד כמה שניות וישמע פיצוץ מחריש אוזניים, הוא חייב להמשיך לרוץ, לא לעצור אפילו לא לשניה, לרוץ... *** רחלי התעוררה בבהלה, היא קמה במהירות ויצאה לחדר הסמוך. מבחוץ נשמעו צפירות רמות של מכוניות. ליבה ניבא לה רעות. אתמול מאוחר בלילה יצא אהוד לפעולה מסוכנת. הוא לא רצה להדאיג אותה, היא ידעה זאת היטב ברגע שאהוד חייך,אך העיניים שלו לא הצליחו להסתיר את הפחד שקינן בתוכו. "אני אהיה בסדר" הבטיח לה, "זאת לא פעולה מסובכת. תוך דקה אנחנו כבר לא שם" והיא כמוהו ידעה שהוא מנסה להרגיע אותה לחינם. אביה, שהיה ישוב לשולחן, הביט בה בעיניים כואבות. "אתמול בלילה היה נסיון לפוצץ את השגרירות", אמר. "מה קרה אבא? למה אתה בוכה? קרה משהו לאהוד?", אך היא לא הספיקה לשמוע את תשובתו של אביה, גופה בגד בה והיא נפלה מעולפת על רצפת החדר. *** צפירות מכונית המשטרה דעכו. אהוד הוציא ראשו ממחבואו, בודק האם השטח פנוי על מנת שיוכל להמשיך לנוע. הוא חייב להגיע למקום מבטחים. הפצע שנפער בידו הקשה עליו את ההליכה, הוא איבד דם רב במשך הלילה והרגיש איך הדם אוזל מגופו במהירות. הכל קרה כל-כך מהר. הפיצוץ, חלקי בניין עפו באויר, הוא המשיך לרוץ גם כאשר חש כאב חד בידו. הוא חייב להודיע לרחלי שהוא חי. ראייתו נעשתה מטושטשת והוא צעק בכל כוחו שיעזרו לו. הכל נהיה שחור. *** אהוד פקח את עיניו. אור לבן חזק, סינוור אותו. הוא הביט מסביבו בנסיון נואש להבין היכן הוא נמצא. היא ישנה לידו על כורסאת בית-החולים. כמה שהיא יפה, חשב לעצמו. "הוא ער!" צעקה בחדווה אימו שעמדה בצד השני של מיטתו. רחלי התעוררה מהצעקה והביטה עליו. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר. ימים שלמים ישבה ליד מיטתו ואפילו לרגע אחד לא איבדה תקווה שאהוד יתגבר על הכל וישוב להכרתו, והנה הוא כאן חי מתמיד. עכשיו הם יוכלו להמשיך לחיות כפי שתכננו... *** "אסף, בוא בבקשה לאכול!", אהוד סקר במבטו את חדר האוכל. רחלי הוציאה לחמניות חמות מהתנור כשאסף קיפץ בדילוגים לתוך החדר. אהוד הרים אותו אל על וחיבק אותו בחוזקה. "איך היה לך היום בגן?" שאלה רחלי את העולל. "היה ממש כיף! היום בגן שיחקנו במלחמה..." השיב אסף.