במשרדם נפגשו אבי וארנון לפגישה השבועית. לאחר עדכונים שוטפים שהעבירו האחד שני, עברו לעסוק ברועי. אבי שאל את ארנון אם יש איזו התקדמות בעניינו, ועודכן אודות פגישתו של רועי עם ענת בית הקפה. "מצויין". אמר אבי "יכול להיות שקצת מהיר, אבל בהחלט כיוון נכון". "אני חושש שהגילוי שלו כי חברתו שירה הינה ענת עלול לחבל במאמצינו לגייסו" אמר ארנון. "אל תחשוש. מניסיוני, צריך בשלב הראשון ליצור כאוס. למוטט את עולמו הפנימי השליו, להפכו לחשדן, שלא ידע מי איתו ומי נגדו. לגרום לו לאבד את האמון בכולם, ולהרגיש שהקרקע תחתיו כבר אינה יציבה, ואז הוא יבוא אלינו על ארבע". השיב אבי. "וברגע שהוא נכנס למערכת אתה יודע שאין שום דרך לצאת"- "משורה משחרר רק המות" ציטט אבי משירו של יאיר מפקד הלח"י, והשניים צחקו בקול רם. רועי היה אובד עצות, מחד היה מעוניין להמשיך את חייו עם חברתו הטובה -שירה או אולי ענת, כבר לא היה ברור לו, ומאידך כל התחברותה אליו היתה כדי למושכו למערכת. רועי העדיף שלא להתעמת ישירות עם ענת, שכן הבין שלא הותירו בידה ברירה, היא כלי משחק בידם, חשב לעצמו. ומה לגבי שי? לשי אין כל מחויבות אליו, בסך הכל למד איתו ביחד בטכניון, המשיך להרהר. רועי בחר להתקשר לאבי, ולהטיח בפניו את מחשבותיו. הוא חייג למספר שהיה רשום בכרטיס הביקור שאבי נתן לו בית הקפה. "ידעתי שתתקשר, אמר אבי, אך לא חשבתי שכל כך מהר". "התנהגתם בצורה הכי שפלה שאפשר" ירה רועי, "אתה מדבר עכשיו כמו ילד, לא מתאים לך" ענה אבי. "אין לכם טיפת רגש, ואתם לא בוחלים בשום אמצעי" המשיך רועי. "אתה לא חושב שאתה קצת נסחף, אתה עוד לא מכיר בכלל את השיטות שלנו, אבל ברור לי שאתה תתוודע אליהם, כי אתה הפרופיל שהמערכת מחפשת" השיב אבי בשלווה. "ומה לגבי מקום העבודה שלי?, יש לי מחוייבות אליהם" שאל רועי. "תשאיר לי לסדר את זה" השיב אבי. "ומה לגבי תנאים, שעות עבודה, משפחה ובכלל מי אתם?" "נו, עכשיו אתה מתחיל לדבר כמו בן אדם" אמר אבי, כשחיוך של הקלה מסתמן על פניו. "בוא נקבע פגישה לעוד יומיים במשרד שלי" המשיך אבי. "איפה אתה יושב" שאל רועי, "אני אאסוף אותך במכונית שלי מהכניסה לביתך בשעה 11.00" השיב אבי. "ומה לגבי המיזם שאני עובד"? "אמרתי לך שאני אטפל בענין, להתראות". סיים אבי את השיחה. אבי מיהר ליידע את ארנון והורה לו להסדיר את עניין המיזם בו עובד רועי. ארנון הגיע לחברת "אלדיקום" ברמת החייל, בה עבד רועי. "כן אדוני אפשר לעזור"? שאלה פקידת הקבלה, ארנון הוציא תעודת קצין משטרה בדרגת סגן ניצב, וביקש לדבר עם המנכ"ל בדחיפות. "מייד אדוני" השיבה, ומיהרה להיכנס לחדר המנכ"ל, שהיה רכון על המצגת שהכין עבור המשקיעים הזרים. "הגיע לכאן קצין מהמשטרה, ואומר שצריך לדבר איתך בדחיפות". "שיכנס" אמר המנכ"ל. ארנון נכנס, התיישב מול המנכ"ל והציג בפניו את תעודת קצין המשטרה. "מה קרה?" שאל המנכ"ל בחשש. ארנון הבהיר לו שלא מדובר באיזו בעיה איתו, אלא עם רועי, העובד המסור בחברה שלהם. "מה לגביו?" "תראה, רועי נעצר על ידנו, בחשד למעורבות בעבירה רצינית. הלוואי והייתי יכול לספר לך, אלא שהשופט התורן הוציא צו איסור פרסום על העניין, כך שלצערי לא תראו אותו כאן בטווח הקרוב". "מה אתה אומר! על רועי לא הייתי מאמין !" אמר המנכ"ל המופתע. "תראה בגלל שיש צו איסור פרסום, אסור גם שהעניין ייצא מהחדר הזה, לכן, תמכור איזה סיפור לעובדים, העיקר שלא יידונו בעניין. מבחינתי, הוסיף ארנון, תגיד שהתגלתה איזו מחלה ויצא לניתוח דחוף בחו"ל ". "או. קי" אמר המנכ"ל. "תודה על שיתוף הפעולה", אמר ארנון ויצא מן החדר. "אבי, גם העניין הזה סודר", עדכן ארנון קצרות. רועי התקשר לשירה, אך הטלפון הנייד שלה היה סגור. משיחה עם אמה הבין כי שירה הודיעה לה שיוצאת לשבועיים לפריז להשתלמות בהטמעת תוכנה חדשה בחברה בה עובדת. גם ככה את האמון בה איבדתי, לצערי, כך שאני לא יודע אם הסיפור הזה שמסרה לאמה הוא נכון, ומה זה כבר משנה, אמר לעצמו. כנראה הדרך הטובה ביותר להכירה תהיה מתוך המערכת, המשיך במחשבותיו. המשך יבוא...