"אריה, התה מוכן" קראה לו רעייתו חנה מהמטבח. בן 76 היה, עדיין כוחו במותניו, לא כמו בעבר, אך עדיין יכל לנקש את העשבים בגינה, או לצאת עם הנכדים מדי שבוע לטיול קצר בשעות אחר הצהריים שהחלו עכשיו להתארך. הקריאה של חנה, קטעה את חוט מחשבתו. "כמעט סיימתי את פתרון התשבץ, למה את מפריעה לי". "אם לא אקרא לך, אתה עוד יכול לשקוע בתשבצים ובספרים שלך, ולשכוח לאכול ולשתות". מגיל 20 היו ביחד, אוהבים ורבים, כועסים ומשלימים, אך מעל הכל מכירים האחד את השני באינטימיות שהזמן לא נגס בה, אלא רק השביח אותה. בעיקר אהבו את שעות הדמדומים, בה הרוח החלה לאוורר את ביתם הצנוע, אך המאורגן להפליא. חנה היתה אשה מיוחדת, אהבת האדם שבה, הפתיחות לשינויים וההשלמה כי אינה צריכה להאבק בדברים שאין בכוחה לשנות, פינו לה הרבה אנרגיות להתנדבות במוסד הגריאטרי, הסמוך לביתם. שם היתה מבקרת אנשים עריריים, שכל מה שהיו צריכים הוא אוזן קשבת להשמיע את מצוקותיהם, את סיפורי ההזנחה מצד בני משפחותיהם, את היסטוריית החיים הקשים שחלקם עברו. אך מעולם, וכלל זה נקוט היה בידה, לא שוחחה על עצמה. לא אזכרה את העובדה כי שיכלה את שלמה, בנה בכורה, במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. השכול לא היה זר לה, אריה בעלה, היה השריד יחיד למשפחתו העניפה מפולין שכולה נספתה בשואה. אוד מוצל מאש, שגדל כילד במשפחת איכרים פולנים, שנציגיה קיבלו זה מכבר את אות חסיד אומות העולם בטכס מצומצם ב"יד ושם". אמנם חנה גדלה במשפחה שורשית בראשון לציון, אך המפגש עם אריה בכפר הנוער החקלאי, בו למדו שניהם בתיכון, עימתו אותה עם עברו, וגרמו לה לחוש חמלה כלפי הנער הכחוש. בתחילה הוריה הסתייגו מהמפגש ביניהם, אך ככל שלמדו להכירו, ממש חיבבוהו, עד שלבסוף אף כפו על אריה לשאתה לאישה. אריה וחנה בנו את ביתם הצנוע בפתח תקוה, ואריה מצא עבודה, אצל חקלאי בכפר מל"ל. העבודה היתה קשה, מזריחת השמש עד שקיעתה, אך אריה מאושר היה, שכן היה בין הבודדים שמצא מקום עבודה באותם ימי צנע של שנות החמישים. שלמה, בנם בכורם, היה אחד מארבעה ילדים שנולדו להם. כבן 22 שנים היה באותו יום ארור, בשלהי אוקטובר 1973, עת התדפקה בביתם משלחת מקצין העיר לבשר להם את הבשורה המרה. נפילתו ערערה את עולמם הפנימי. חנה התמודדה עם השכול בצורה טובה יותר, אך אריה, שמעולם לא החצין את הרגשותיו, כבה. דומה כי הנפילה החזירה אותו לילדותו, עת היה בודד בעולם הזר. יושב היה ימים שלמים על כורסת הנדנדה ובוהה. עד שהגיע אליו מרדכי, אותו הכיר מבית הכנסת בו התפללו ביחד בפתח תקוה. עם מרדכי, שבתו נהרגה בתאונת דרכים, היה מוצא שפה משותפת. מרדכי היה מוציא אותו לשיעורים, לוקח אותו לטיולים ואף היה שותף עימו באהבתו לספר ולתשבץ. הנחמה האמיתית שהיתה לו באה משלושת נכדיו, כלפיהם גילה את כל הרוך והחמלה, שהאחרים כלל לא ידעו שהיו קיימים בו. חנה למדה הכיר את הסתגרותו של אריה, ובנתה את עולמה הפנימי באמצעות ההתנדבות שהשכיחה במעט את יגונה. עם הזמן הקשר בינו לבין מרדכי התרופף, בעיקר כשנכח מרדכי כי הצליח לשקם את אריה ולהכניס בו שמחת חיים. "אתה שומע" פנתה אליו חנה, "היום במוסד נתקלתי במקרה במרדכי" "מה את אומרת, את מי הוא ביקר?" "לצערי, הוא שוכב שם" "ממה הוא סובל?" "הוא ישן, לא הצלחתי לשוחח עימו". "אני אקפוץ לשם מחר בבוקר" אמר אריה. בבוקר הגיע אריה למוסד הגריאטרי, ופנה אל פקידת הקבלה "כן יש לנו מרדכי שוורץ, פונה הבוקר לבית החולים, הוא איבד את ההכרה" "ממה הוא סובל?" "לפני כחודש גילו אצלו סרטן בשלב מתקדם" "יש טעם לבקר אותו בבית החולים?" "לא כרגע". אריה חזר עצוב לביתו. בערב הלך לשיעור היומי המתקים בבית הכנסת לפני תפילת ערבית. בכניסה לבית הכנסת ראה את מודעת האבל, בה הודיעו בצער על פטירתו של מרדכי שוורץ ממחלה קשה. "נצחו אראלים את המצוקים" בישרה המודעה, "אך כמה זה נכון, איזה דלדול של חיים", חשב לעצמו. כשחזר מבית הכנסת סיפר לחנה אשתו, והוסיף: " מי יודע מה קורה שם למעלה, האם מרדכי פגש את בתו, האם אני אפגוש את שלמה שלנו ואת המשפחה שנשארה בפולין?"