בבניין גבוה בתל אביב
אותו קשה מאוד לפספס
שם ניתן למצוא
את אנשי העניבות
הם באים לשם כל יום
תמיד באותה שעה
השוער בכניסה אותם מברך
מחייך ומתחנף עם איזו הלצה
הם לא מרגישים
איך זמנם עובר
הם לא חשים
איך הם נחנקים
על ידי העניבות
הם מחייכים חזרה
הולכים קדימה בביטחון
מבחוץ נראה שאין להם
אף צרה בעולם
הם מצפים למשכורת 5 הספרות
נכנסים למשרד המשקיף לים
מביטים בתמונה של הילדים
שמציצה מבעד לניירת על השולחן
הם לא מרגישים
איך זמנם עובר
הם לא חשים
איך הם נחנקים
על ידי העניבות
מתיישבים על כסא המשענת
הנוח מאוד
המחשב מברך אותם לשלום
ושוקעים במסך הכחול
מרימים את הראש
וכבר חושך בחוץ
טלפון מהמשפחה המודאגת
רק עוד משהו קטן והם באים
הם לא מרגישים
איך זמנם עובר
הם לא חשים
איך הם נחנקים
על ידי העניבות
סופי ק
-
....
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ואני בכלל תוהה אם הם אכן נחנקים על ידי העניבות. אני אישית מתקשה להאמין שלאורך זמן היו מתמידים בזה, אם היו רק נחנקים. אני חושבת - שמעוות ככל שזה ייראה לאחרים - הם מפיקים סיפוק והנאה. כאילו, כזה, ז'תומרת - מה אנחנו כבר באמת יודעים על עולמם הפנימי? מי שמנו? רעיון חמוד, אך המסר לא מקובל עלי. במחילה. [ליצירה]
- [ליצירה] הזכיר לי את ורוניקה מחליטה למות, של קואלו. שעניבה זה בעצם לא כי רוצים, זה לא נוח בכלל. אלא כי זה מסמל משהו. [ליצירה]
- [ליצירה] :-) איזה שיר יפה. אהבתי: הם לא חשים איך נחנקים על ידי העניבות. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... ובכל-זאת, מרגיש אני איזושהי סימפטיה כאן בשיר, לאנשי העניבות הללו... [ליצירה]
- [ליצירה] ---- הם כל כך שמנים מעונג שאם תירי בהם כדור בעכוז הם לא ירגישו שירו בהם, הם לא יותר מוכשרים ממני או ממך אבל בכל זאת הם שם בעזרת פרוטקציה של בן דוד של סבא של השכנה של שולה שגרה ליד סבא גרונם אי שם בקוצק [ליצירה]
תגובות