אני מרגישה שאני צריכה לדבר על זה... נראה לי שהגיע הזמן. אני כבר לא בוכה כל פעם שאני נזכרת, אולי רק אחת לכמה ימים. אולי כבר השלמתי עם זה שהיא איננה... או אולי פשוט התרגלתי. אבל אל האשמה... אליה אני לא יכולה להתרגל. אני אף פעם לא אשלים איתה, והיא גם... לא תשלים איתי. זה היה לפני שנה ושבעה חודשים, ב-31 לדצמבר. הלכתי עם ידיד שלי, אסף, להסתובב בעיר. הכל היה מקושט ומלא דברים למילניום, מכרו כל מיני ספריים עם קצף ופטישים גדולים, עם הדגל של ארצות הברית. אני חיפשתי משהו ללבוש, להיום בערב, למסיבה של עינת. זה נהיה מעין הרגל באירועים כאלה, היא אפילו לא הייתה צריכה להזמין אותנו, כבר ידענו לבוא אליה לבד. אסף ואני היינו בלפחות שמונה חנויות בגדים, לפני שראיתי אותה... שמלה ארוכה, מהממת, בגוונים של כחול. אסף אמר שהיא תתאים בדיוק עם העגילים שהוא קנה לי ליום ההולדת, ואני חשבתי לעצמי, איזה כיף שיש ידיד הומו, ששם לב לדברים כאלה. הוא שאל אותי אם אני יודעת מי בא היום בערב ואמרתי שבטח כל החבר'ה... חוץ מסיוון. הוא הזעיף פנים, מאחר וידע בדיוק את הסיבה, שבגללה סיוון לא באה, או ככה לפחות הוא חשב. לסיוון יש חבר חדש. טוב, האמת, כבר לא כל כך חדש, שלושה חודשים. ומאז שהיא איתו, היא כבר לא חלק מהחבורה. היא לא באה איתנו לבילויים והיא לא חולקת אותו איתנו. זה היה נראה לו, כאילו היא חושבת, שמאחר וחבר שלה כבר אחרי צבא ואנחנו בני שבעה-עשרה, אנחנו לא יכולים להיות בסביבתו, שהיא מתביישת בנו (ובעצם שוכחת שגם היא בת שבעה-עשרה). אסף אמר שהוא לא ראה אותה כבר חודש, שאפילו לבית הספר היא כבר לא באה, והעיר הערה עוקצנית (בפעם השלישית לפחות), על זה שהיא שכחה את יום ההולדת שלו. ואני נתתי לו לדבר ושתקתי. לאחר ששילמתי, בעבור פריט הלבוש שקניתי, משכורת יום של אמא ואבא ביחד, יצאנו מהחנות והפלאפון שלי צלצל. זאת הייתה סיוון. אסף אמר "speakin' of the devil" והשתתק בשנייה שלחצתי על send. מהצד השני, שמעתי רק בכי... ידעתי היטב מה זה אומר, אך לא רציתי להגיד שום דבר ברור מדי. אמרתי לה שאני כרגע עם אסף, ושאני תיכף אבוא אליה. לאחר שניתקתי את השיחה, עשיתי כמיטב יכולתי, כדי להוריד את המבט הכואב והזועם, שהתפרש על פניי, כתוצאה מהשיחה עם סיוון. אסף לא שם לב, כי הוא היה עסוק בלחשוב על כמה הוא כועס על סיוון ושאל בזלזול: "מה? הם שוב רבו?" ובהמשך לשתיקתי הוסיף: "את ממש פראיירית, שאת רצה ככה לנחם אותה בכל פעם...". תוך רבע שעה הייתי אצלה, הדלת בכניסה לבית הייתה פתוחה למחצה. נכנסתי במהרה לחדר שלה, למרות שלא הייתי בטוחה שהיא שם, היה בו חושך מוחלט: אור סגור, תריסים מוגפים ועד שהגעתי, דלת סגורה גם כן. צליל של בכי נשמע מתוך החשיכה, הדלקתי את האור וראיתי אותה, יושבת על הרצפה, שעונה על מיטתה, עיניה אדומות ונפוחות מהדמעות, השפה שלה הייתה פצועה ומדממת וזה כל מה שהספקתי לראות, לפני שהיא אמרה בקול דועך: "תכבי...". כיביתי את האור והתיישבתי לידה. חיבקתי אותה ואמרתי: "עוד כמה זמן את מתכוונת להמשיך עם זה? את לא רואה מה זה עושה לך? מה הוא עושה לך? את בסך הכל בת שבע-עשרה! את יכולה למצוא כל כך הרבה יותר טוב!!". אבל סיוון לא הקשיבה לי בכלל... "סופי, הוא כל כך אוהב אותי, את לא יודעת... ואני אוהבת אותו, כל כך כל כך... בלעדיו אני לא רוצה לחיות". וברגע של כעס הגבתי: "אם תמשיכי איתו לא תצטרכי לדאוג בקשר לזה". היא הנידה ראשה מצד לצד. שאלתי אותה מה קרה הפעם והיא ענתה שהוא פשוט עצבני בזמן האחרון, קשה לו שאחרי שהוא היה מפקד בצבא, הוא עכשיו נציג מסכן בשרות לקוחות... איך שפעם היו נותנים לו "הקשבים" ועכשיו אנשים רק שופכים עליו את הצרות ואת החרא שאגור אצלם בפנים. היא המשיכה והמשיכה על כמה שזה לא מגיע לו וברגע שרק ימצא עבודה אחרת ויוכל לעזוב את העבודה הזאת, הכל יהיה יותר טוב. יחזור להיות כיף כמו בחודש הראשון. אני חשבתי לעצמי, איך ילדה כל כך חכמה, כמו סיוון, שתמיד מוציאה את הציונים הכי גבוהים וגם לומדת (או לפחות הייתה), במקביל שיעורי העשרה באוניברסיטה והיא בחצי הדרך לתואר ראשון, יכולה להיות כל כך טיפשה כשזה נוגע לאהבה. מה הוא שם לה בקולה לעזאזל?! ואז היא שוב ביקשה, כמו בכל פעם, שאני לא אספר לאף אחד והדגישה, שוב ושוב, כמה שהיא סומכת עליי, ושאני החברה הכי טובה שלה ואיזה מזל שיש לה אותי. אני נשברתי מבפנים, אבל חיבקתי אותה וידעתי שאמשיך לשתוק. בסביבות השעה 19:00 חזרתי הביתה ולאמא שלי היה פרצוף ממש מודאג. מסתבר שהסוללה של הפלאפון שלי מתה, בסביבות 14:00, כשהגעתי לסיוון, ואפילו לא שמתי לב לאיתותי הגסיסה שלה, כי המכשיר היה במצב רוטט. "כבר בכל העולם חיפשתי אותך" וכשהתקרבה כדי לצעוק עליי יותר מקרוב, בצורה פולנית, כמו שרק היא יודעת, לפתע נאלם קולה והשתנתה ארשת הפנים שלה. כל מבטה היה מרוכז בכתף שלי... יותר נכון בכתם הדם הגדול, שהיה עליה. "מה זה? זה דם?" אמרה אמא שלי, קצת מפחדת מהתשובה שלי. מהר סיפרתי איזה סיפור, על איך אסף ואני הכנו סלט, ואסף נחתך ביד. לא לגמרי הבנתי מהסיפור של עצמי, איך הדם של אסף הגיע אל הכתף שלי, אבל זה נראה מספיק כדי לספק את אמא. הכל רק לא שאני אהיה מעורבת באיזו עלילת סמים מזעזעת, כמו הבן של אחותה. פעמים רבות מדי שמעתי על איך שמפעם אחת שהציעו לו סיגריה, באיזו מסיבה, הוא עכשיו מאושפז, ואיך שהסמים דפקו לו את המוח. בניסיון לשנות את הנושא ולרכז אותה במשהו אחר, הראיתי לה את השמלה, שקניתי להיום בערב. אמא שאלה אם אני רוצה להרשים שם מישהו, ואני עניתי מיד שלא, למרות שזה לא היה נכון. אני חושבת שגם אמא קלטה את זה. חבל שהיא לא קלטה גם ששיקרתי לגבי הכתם. כל כך רציתי לספר לה... אבל היה לי אסור, סיוון השביעה אותי. היא גם אמרה, שאם אמא שלה תדע, היא תנסה להרחיק בינהם, ואז לא תהיה לה ברירה אלא לעזוב את הבית ולעבור לגור איתו. זה היה נראה לי יותר גרוע, אז שמרתי על הסוד שלה. היו פעמים, שרציתי להרביץ לו גם. או לבקש מאסף שירביץ לו, ככה בלי שום סיבה. אסף גם היה מסכים, עם כמה שהוא כעס. ב21:30 קיבלתי טלפון מאסף: "איפה את? צריך להיות שם עוד חצי שעה!" ואני מכל הבלבול של היום, חשבתי שקבענו שהוא יאסוף אותי. התנצלתי ואמרתי שעוד עשר דקות אני אהיה אצלו, תוך שידעתי שזה לא באמת יקרה, כי אפילו עוד לא התחלתי להתלבש. ב23:59 כולם ספרו לאחור והיו מאושרים, ואני לא יכולתי לשמוח, כי חשבתי כל הזמן על סיוון. היה אפילו איזה מישהו, שניסה לרמוז לי כל הערב, שהוא מעוניין בי גם, ולא התייחסתי אליו, כי הייתי שקועה במחשבות. על זה שעכשיו היא בטח איתו. שבטח בסופו של דבר הוא יפגע בה בצורה יותר רצינית. על זה שאני צריכה לדבר על זה עם מישהו. למחרת, חזרתי מהמסיבה ב6:00 בבוקר. וישנתי עד 13:00. מיד כשקמתי, התקשרתי לפלאפון של אמא של סיוון. הוא לא היה זמין. התחרטתי בי מההחלטה לספר לה, וככה משכתי את זה עוד שבוע. בפעם הבאה שהוא הרביץ לה, לא הייתה זאת סיוון, שהתקשרה בוכה לספר לי, הייתה זאת אמא שלה: "סיוון בבית חולים... אני לא בדיוק יודעת מה קרה, הם לא מספרים לי... היא הייתה אצל יניב, ועכשיו היא בניתוח...". בסוף אותו יום סיוון נפטרה. יניב יושב בכלא כבר שנה וחצי, אבל לא נראה לי שנשאר לו עוד הרבה. ואני לא העזתי לספר לאף אחד שכל הזמן הזה ידעתי... אני מקווה שסיוון תוכל לסלוח לי.