בהיותי חיילת בחיל הרפואה , חברתי מרים ואני , תפקדנו כמזכירות של קצין רפואה ראשי שעליו הוחלט להיות זה שקובע מי מהחיילים ישוחרר עקב בעיות בתפקוד, אי התאמה לשרת בצבא, עקב "אי שפיות" וכל זאת לפי קביעת מפקדנו. מרים ואני היינו עדות להרבה מקרים של מתחזים למיניהם והיינו רגילות להם. עד לאותו היום בו הוא נכנס למשרד, בחור גבוה , זיפי זקן של חודשים חרשו על פניו, לבושו מרושל, הוא נכנס כסערה וצעק "איפה הוא" ידענו מיד שהוא מתכוון לבוס, ניסינו להרגיע אותו, אבל השתולל וצעק מטומטמות," תנו לי מהר להכנס אליו אני פניתי למרים חברתי שהייתה מבוהלת כמוני ואמרתי לה , "זה משוגע על באמת!" הוא שמע את זה ואז השתוללותו גברה, הוא התחיל לזרוק עלינו את מה שהוא מצא, ניירות, מנקב עפרונות, כל מה שהיא על השולחן , בעט בדלת והניף אגרוף לחלון הוא נפצע בידו , דם רב נזל ממנו הזמנו את האחות היא חבשה לו את היד , ואז הוא פנה אלי ," את אמרת שאני משוגע "אותך, אני אהרוג, זאת תהיה המשימה שלי לפני השחרור , אני אתפוס אותך ואז עשה סימן של שחיטה בגרון ", מאז הפכו חיי לגיהנום , פחדתי להסתובב במחנה לבד, כל הזמן היה נדמה לי שהוא מאחרי גם בלילה במגורי הבנות פחדתי מכל רשרוש לא יכולתי להירדם , היו לי ייסורי מצפון , ורגשות אשם למה הייתי צריכה לומר לו את זה ? נזכרתי בפציעתו וכאב לי הלב שבחור צעיר ונאה מגיע למצב כזה. עד שהוא השתחרר , נקיפות המצפון ורגשות האשם לא הניחו לי כי גם את אימי הכנסתי בסוד פחדי וגרמתי לה לדאגה. יום אחד נודע לי כי הוא השתחרר מהצבא ואז רווח לי . סוף, סוף, הגיע יום שחרורי , במקום מגורי לא הייתה עבודה ונסעתי לת"א לחפש עבודה, שוטטתי ברחובות , הגעתי לשוק הכרמל, בתחילת השוק עמד דוכן של פרחים מהממים בשלל צבעיהם , ציפורנים, גלדיולות גרברות , הסתכלתי עליהם בעיניים כלות, התכופפתי ליהנות מריחן , ואז שמעתי קול קצת מוכר, "חמודה, זוכרת אותי ? "הרמתי את ראשי וראיתי אותו, הבחור מהצבא , הייתי המומה אבל הוא פתח ואמר "מה חשבת , שאני באמת ארצח אותך , בחורה חמודה כמוך ? מה פתאום, הכל היה הצגה , אני שחקן טוב הה?, רציתי להשתחרר על מנת לעזור בפרנסת המשפחה שלי ועשיתי את ההצגה. הושיט לי ורד אדום והלכתי לדרכי. נקיפות המצפון ורגשות האשם עזבו אותי אך מידי פעם אני נזכרת.