"מה מצאת בו בכלל", הוא שאל אותה, "מה, את עד עדי כך נואשת?" "מה זה קשור לנואשת?", היא ענתה לו והשפילה את עיניה. הוא אף פעם לא צעק עליה, ואף פעם גם לא יעשה את זה, הוא לא אבא שלה, כמו שהוא תמיד אומר. בסך הכל אח שלה, האח שהיא תמיד העריצה. הוא מבוגר ממנה בקצת יותר משנתיים, והבן אדם הכי חכם שהיא מכירה. מבחינה חיצונית הם לא דומים. יש לו עיניים חומות שאם מסתכלים בהן מספיק עמוק, אפשר לראות בהן את הזמן עצמו, יותר נכון את פער השנים בין המראה החיצוני שלומ לבין גילו האמיתי. ילד כמעט בן 19, בדרך ל-29, שחזר הביתה לסוף השבוע אחרי שסגר 28. האדם היחיד שהיא סומכת על המילה שלו, האדם היחיד שהיא מקשיבה לכל דבר שהוא אומר לה. יש לה עיניים כחולות, מהממות, היא שונאת שמחמיאים לה עליהן. כבר נמאס לה לשמוע מה יש לכל אחד להגיד עליהן. עיניים תמימות, כולם אומרים, אף אחד לא באמת יודע מה מסתתר מאחוריהן חוץ ממנו. הם לא מסוגלים לשקר אחד לשני. לפעמים הם מנסים, אבל זה אף פעם לא עובד. לשניהם יש את הכישרון הזה, לקרוא אנשים במבט. הרבה אנשים צוחקים על זה, כמו על כל כוח מיסטי אחר, אבל האמת היא שאין פה שום קשר למיסטיקה, אם היה, שניהם לא היו מאמינים בזה בעצמם. הם יותר מדי ציניים. בשלב מסויים כולם הופכים לציניים, להם זה פשוט קרה מוקדם מדי. הכישרון הזה שלהם הוא בסך הכל עוד אחת משיטות ההישרדות שהם פיתחו. וככה הם ישבו על ספסל בגינה, במוצאי שבת, וניצלו את ההזדמנות האחרונה שלהם לדבר לפני שהוא חוזר לבסיס. הוא חיטט בכל הכיסים שלו, הוציא שתי קופסאות סיגריות, ואחרי שהחליט מאיזו מהן יקח, שם אחת בפה, והדליק. "עוד אחת?", היא נעצה בו מבט "אפשר לחשוב שאת לא מעשנת" "לא בכמויות כאלה, אחת ליום זה לא כזה סיפור", היא ענתה לו. הם השתדלו להתווכח כמה שפחות, גם ככה אין סיכוי שמישהו מהם ינצח, אבל לפעמים הם פחות לא יכלו להתאפק. "לדעתי, הוא מבוגר מדי בשבילך", הוא אמר לה בין שאכטה אחת לשנייה, "8 שנים הפרש זה יותר מדי. אני בכלל לא בטוח שהייתי יוצא עם מישהי בגילך" "עשה לי טובה, כבר יצאת עם צעירות ממני", היא חשבה לעצמה, אבל העדיפה לשתוק. היחס שלו לבנות הוא לא בדיוק היחס שהיא, או הוא, היו רוצים שהיא תקבל. היא ידעה שהוא צודק בכל מה שהוא אומר לה, שהיא חטפה בחיים שלה מספיק מבחורים. היא ידעה שהיא כנראה עומדת להיפגע שוב, אבל זה לא יכל להיות יותר גרוע מהפעם הקודמת, עליה היא עדיין לא התגברה. יש דברים עליהם אף פעם לא מתגברים עד הסוף, וכמו שהוא יודע בתור חייל קרבי, אין טעם לירות על גופה. "את אוהבת אותו?", הוא שאל שאלה שאת התשובה עליה הוא ידע מראש. "אוהבת...", היא שיחררה ציחקוק חלש וגילגלה עיניים, "חשבתי שאתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לחשוב משהו כזה" הוא ידע שהיא צודקת, אבל התשובה שלה גרמה ללב שלו להתכווץ בדיוק כמו ביום בו היא סוף סוף ענתה לו על השאלה "מה קרה". הוא הסתכל על אחותו הקטנה במבט תוהה. כבר מזמן יש לה שכל של אישה מבוגרת פי שתיים מגילה האמיתי, הוא ידע את זה, אבל הוא תמיד היה ויהיה אחיה הגדול, והוא תמיד ירצה להגן עליה מהכל, למרות שהוא כבר יודע שהוא לא יוכל. הוא הזהיר אותה לפני כל טעות שהיא עשתה, הוא לא היה צריך, היא תמיד ידעה בעצמה לקראת מה היא הולכת, אבל בכל זאת עשתה את זה. עקשנית, בדיוק כמוהו, צריכה ללמוד הכל על בשרה. אבל הפעם הייתה לו תחושה שיש סיבה אחרת, שזה משהו שונה. הוא הרים את הראש ואמר לה להרים את שלה כדי שיוכל להסתכל לה בעיניים. לראשונה בחייו, הוא לא הצליח להבין אותה. הוא הוריד את הראש והדליק עוד סיגריה, והיא המשיכה להסתכל עליו. "אתה לא תבין, אתה בחור, יש דברים שאתה פשוט לא מסוגל להבין". עכשיו גם היא סובבה את הראש. "אתה לא יודע איך זה לבוא כל יום לבית ספר, וכל יום לשמוע מה המציאו עלייך הפעם. פעם אני מסוממת ופעם לסבית. הייתי חברה של אחד, ואני דלוקה על אחר, ואת ההוא נישקתי, ועל זה רבתי מכות עם חברה שלו. וזה עדיף על השאלות של כל הבנים שאיך זה שלמישהי כמוני אין חבר... וכל השמועות האלה, כמה שהן לא פוגעות ומציקות, עדיפות על זה שמישהו יגלה את האמת. אין יותר שאלות, זה מה שהכי חשוב, אני לא צריכה לענות על שום דבר". אחרי זה הייתה שתיקה ארוכה שנקטעה בנשימה עמוקה שלו, שנשמעה לה כמו אנחה. הם המשיכו לשבת שם, לפטפט, לצחוק. הוא סיפר לה סיפורים מהצבא, והיא ישבה והסתכלה עליו בעיניים מנצנצות. בסוף, הוא הסתכל על השעון ואמר שהוא צריך ללכת. "לאן?" "סתם, עם חברים..." "זה מה שאני חושבת שזה? עוד פעם הסתבכת במשהו?" "אל תישאלי אותי דברים שאני לא יכול לענות עליהם", הוא נישק אותה בלחי, דפק את אחד החיוכים המקסימים שלו, והלך. הם אף פעם לא היו מסוגלים לשקר אחד לשני, למרות שהם ניסו, אז הם פשוט לא שאלו אחד את השני שאלות מיותרות.