כמו נידון למות
צפוף בתאו
מקדם קרניים מיוסרות של שחר ממאן.
יש לך פריבלגיה של גיליוטינה
אישה שלי - אישה שלו.
אני מודה לך שאספת אותי הלילה בביתך
גבול השפיות כבר נפרץ מזמן,
רק טיפטוף עצבני של גיטרה
עיקשת מחלחלת מיתריה,
וצריחות התנים שחולפים ביעף
אחרון מעל ביתך
ברחוב הקלייר מפנים כרגע
את התפאורות לזמנים אחרים,
מה אני עושה שם היום
מה אני עושה כאן מחר, חג אל מותי כטייס קרב
נעול בתאו.
משוריין עייף שנוסק השמיימה בצומת שער הגיא.
נע באוטוסטרדות החיים.
בין אור לחושך, בין מציאות וחלום
עוף מוזר אמרת
כאן אין מקום לעופות קונבנציונאלים.
קור שמחלחל מהקיר
אשה שלי של אתמול.
אשה זרה של מחר,
מה נשתנה הלילה
הזה מכל הלילות
שבכל הלילות, היינו
מאת המשורר אברהם שיין
