זה היה ביום רביעי אני חושבת. לא סיפרתי לך. חשבתי שלא תאמין ולבטח תצחק.
יצאתי כהרגלי לרוץ בפארק שתי הקפות, דרך המנהרה עד למנזר. בדיוק בסיבוב של עמק המצלבה, בסמוך לשער חומת המנזר, התקרבו אלי שלושה זבי חוטם וארבעה מחודדי זקן . עוד לפני שנפניתי לשבת תחת הצאלון לכתוב כהרגלי, כחכח בגרונו הקטן שבחבורה, שמסתבר כי למרות קוצר קומתו שימש ל'פה' של השבעייה.
"עלמה יקרה", פנה אליי במבטא לא מזוהה, שילוב מוזר של מבטא סקנדינבי וצרפתי, המשיך מחייך ממולל באיטיות את זקנו האדמוני.
"יש לנו משהו לבשר לך. מזה זמן מה אנו עוקבים אחרייך מרחוק רצה בפארק ואחר- כך נשכבת מתחת לצאלון שממול שער המנזר, כותבת במרץ במחברתך. לפני כמה ימים מצא דף שלך את דרכו אלינו. כנראה ידע שאם יתעופף למקום הנכון תבוא טובה על יוצרתו".
מסתבר שדברים בעולם הזה לא קורים במקרה. הרגשתי כאילו נכנסתי מבעד הדלת הסודית של 'עליסה בארץ הפלאות'. מה ההסתברות ששבעה יצורים שנדמה כי יצאו מתוך אגדה אירית עתיקה יפגשו אותי ויודיעו לי כי כל בעיותיי עומדות להיפתר. פשוט מטורף. לא ידעתי אם לפחד או לפרוץ בצחוק מתגלגל.
המשיך ה'פה' בלחש כמו ממתיק סוד "אנחנו מבינים כי עלמה יקרה מצפה לרגע בה יכריז אהוב ליבה כי ברצונו להנציח את אהבתו אליה, ולשאתה לאישה. אנו גם מבינים כי העלם באמת אוהב אותה, אך הוא סובל מבעיה קלה של מחויבות. בעיה של של 'ראיה מרחבית' זמן עתיד, אם אפשר להגדיר זאת כך. לאחר זמן לא מועט בארץ, ולא מעט לבבות שבורים ודמעות של עלמות צעירות שנספגות בשביל הנפתל המוביל למנזר, גמרנו אומר בידינו לעזור לעלמות.
תגיש לעלמה את הפוקסולאביה, הסתובב ה'פה' לעבר אדום הזקן שעמד מאחוריו.
"הפרח הזה גדל בתנאים מיוחדים. הוא מושקה במי אהבה ובמרקחת קסמים שרק ארבעה אנשים בעולם כולו יודעים את הנוסחה להכנתה", הוסיף בטון רב חשיבות.
הוא קירב את הפרח הסגלגל העשוי חמשת עלים דקיקים דמויי לבבות לעבר אפי. תחושה נעימה משכרת החלה להתפשט בגופי ומין תחושת דיגדוג נעימה של פרפר המרפרף בעדנה על עפעפי הסגורים.
"הושיטי נא מדמזואל את אצבעך", כחכח בגרונו וענד את הפרח לאצבעי המושטת, הופך בעדינות את ידי וקושר את הפוקסולאביה בזהירות.
"עלייך לענוד את הפוקסולאביה במשך 48 שעות תמימות. עד תדעי מתי הוא הרגע הנכון להסיר אותה".
ונעשה אהבה כל הלילה ורגע לפני ש … שנינו … אסיר את הפוקסולאביה ואדע כי הרגע הנכון הגיע. ולא תפסיק לנשק אותי נשיקות קטנות מדגדגות בכל הגוף. ותלחש: בובי, אני אוהב אתך, היי לי לאישה. ותחזור יותר בלהט: בובי, אני אוהב אותך היי לי לאישה. כמו ריטואל של שבט אפרקיני באמצע חודש אוגוסט עם לפידים בוערים וריקוד אקסטזי שלא נגמר. ולא תניח לי עד שאפלוט כן. כן יואבי. ועכשיו אתה מחייך את החיוך הממזרי שלך ופוקח עליי את אישוני הדבש ומביט בי כמו על ילדה בכיתה ד' שהוזה בהקיץ על נסיכים ופיות.
יואבי, אני לא חולמת בהקיץ. אמרתי כן, אתה זוכר?
תגובות