ברחת משם. במנוסה עם רגליי האיילה שהובילו אותך לנקודה נעלמת באופק המתרחק צעקתי בקול שהדהד והקיש חזק במעטפת האוויר בהברות שמך שנפוצו לכל עבר לא ענית לי. גם לא הפנית ראשך למשמע שמך המתגלגל במורדות ההר אחר כך יעברו שנים שאזכר ברגע הזה ברגע המסוים הזה בו ריאותיי הצטמקו למומיות עם הבעה מזוגגת. מרוחקת. לא הבנתי מה פתאום בער לך לרוץ. להתרחק. במין מחול שחרור מטורף להתנתק מהקושר אותך. מהמוכר. מהמכיר אותך בגופך בנפשך. האם פחדת כשרצת? ואולי לא חשבת? רק היית עסוקה בנשימות המתנשפות באוויר שנזרק לאוויר וחזר אלייך במרוצה? ואז התקשרת. הרמתי את השפורפרת אחרי ארבעה צלצולים עדיין יכולתי לשמוע את נשימותייך הקצובות רציתי לשאול לאן רצת כל השנים האלה? האם מצאת תשובה במנוסה? ואם כן? האם היה זה מייד? ואולי עדיין לא הגיע הזמן. ניתקתי. הנשימות הפסיקו לנשום. רצתי משם.