הסיפור אינו אמיתי, על אף שנכתב בגוף ראשון -------------------------------------------------- שני הבלוקים הארוכים בהם התגוררו ילדי שכונתנו, נשקו לשטח ריק ובלתי בנוי, בו צמחו שלש עצי אורן כבירים, בחורף התכסה המקום בשלוליות וגם לא יכולנו להתפנות למשחקי חברה בשל הלימודים והיום הקצר. אך בעת קיץ שימש המקום כמשחקיה שלמה לילדי השכונה, הספסלים שימשו כבמת בידור מרכזית והקיוסק הסמוך כתחנת תדלוק של מיץ קרח ושתייה קלה... שכונה -כך קראנו לאיזור בו שכנו שני הבלוקים, ולמען האמת לא היו אלה יותר מאשר שני מספרים ברחוב ושמו: רחוב ששת הימים. רוב ילדי השכונה היו חבורה טובה שהוריהם התפרנסו בכבוד ועבדו קשה בכדי להבטיח לבניהם חינוך טוב. אך בכל כלל יש יוצא מן הכלל ובאחד משני הבלוקים היה גם תפוח מרקיב, ילד מגודל, ארוך כמו שרוך, בריון אמיתי ושמו נחשון סיאנקוב, תלמיד כיתה ח'. עיקר כוחו של נחשון בא לו מהתחברותו עם פוחחים ממעלה הגבעה, מפעם לפעם היה הוא משוטט עמם במסעות הפשיטה שלהם. לעתים היה מחרים גולות וגוגואים מילדים אחרים, גונב ממתקים, מרביץ, פוקד על חבורתו להרוס וכו'. הילדים, כשהיו רואים את נחשון מתקרב, היו בורחים למקום מבטחים. באותו הקיץ, לקחנו אני ושני אחיי, משימה, לבנות "מחנה"- קרשים ולוחות היו בשפע מאתר הבנייה הנטוש ומקום לבנות כל שכן. במשך יום שלם עבדנו והתאמצנו, מצאנו מסמרים בשרידי מדורות, דפקנו אותם ללוחות העץ באבן מדרכה שבורה, חיברנו אחד לשני, עד שבסופו של יום ניצב מבנה קובייתי ונחמד לעין, מקום משכן לילדים... אך עין רואה והלב חומד... ביום שלמחרת, הלכתי אל המחנה החדש ובדרך על ספסל, ראיתי ספר קטן ומעניין: "כל מקום" זעקה הכותרת הרמתי את הספר ועיינתי בו, הוא עשה עליי רושם טוב: ספר גיאוגרפי על יישובי הארץ ומפה קטנה מצורפת אליו. פתאום שמעתי צעדים, הבטתי אחורה והנה ראיתי את נחשון מתקדם, הוא נעצר והביט בספר שבידי, עינו הרעה התחילה לפעול. שמתי ריצה לכיוון הבלוק, זה לא היה רחוק, עליתי במדרגות, נכנסתי הבייתה והנחתי את הספר במדף הספרים. לאחר כחצי שעה שבתי אל המחנה החדש. איך שנכנסתי, הדבר שקלטתי היה פרצופו של נחשון היושב בכורסא ששמנו באמצע המבנה, שני מלויו עומדים לידו , ורק חסר בחור אחד שינפנף עליו במניפה כדרך מלכי מצרים..., אחיי הקטנים וחבריי עמדו בצד נפחדים, הוא הביט בי ואמר: "בוא נצא בחוץ" יצאנו החוצה, הוא לא עשה שום פעולה אלימה, אלא פתח את פיו: "הספר הזה הוא שלי, אני רוצה אותו בחזרה, אם תביא לי אותו לא אהרוס לך את המחנה. אם לא תחזיר, אני אהרוס, ואני אשתולל!!!" "זה לא שלך, הוא היה על הספסל לפני שבאת" התרסתי בצעקה אדם מבוגר עם כובע מגבעת חום עבר בסמוך, זה היה אדון מיקי, הוא ראה את המצב בו היינו, קרב בלאט ואמר בקול די צרוד ובמבטא הונגרי מתנגן: "אפשר לדעת מה קורה כאן?" "הוא רוצה להרוס לנו את המחנה" אמר אחי שלומי "שום דבר" אמר נחשון "הוא לקח ספר שלי שאבא שלי נתן לי, ואני מבקש ממנו שיחזיר, רק יחזיר והכל יהיה בסדר ואני אהיה אתו בשולם" אדון מיקי הביט בו ואחר אמר: "תחזיר לו את הספר חביבי, תחזיר והוא יהיה בשולם איתך, אתה רוצה מלחמה עם שמגגה כזה?" הבטתי במיקי שנראה אמין, הבטתי בנחשון, הנהנתי ואמרתי: "אני הולך להביא את הספר" האיש חייך, התרחק מן המקום ואני הלכתי להביא את הספר מהבית. כששבתי והספר בידי ראיתי לתדהמתי כי הנה נחשון השקרן ושני חבריו עומלים להרוס את השרידים האחרונים של המחנה, כשהם רומסים, מנפצים ועוקרים את כל מה שבנינו ביום שלם! החבורה שלנו, ילדים בכיתה ג' וד', עמדו בצד בוכיים וחסרי אונים בעוד שני חברים נוספים של נחשון שהובאו כתגבורת, שומרים עליהם לבל יזוזו. נחשון ראה אותי,הוא חייך חיוך דק, ניגש אליי ולקח ממני את הספר בכח רב: הוא נטל את הספר בעל הכריכה הרכה ובשתי ידיו קרע אותו לגזרים ואחר תלש ממנו דפים דפים כשהוא צוחק צחוק מרושע. התבוננתי בו בתדהמה, למה ביקש ממני את הספר, למה התעקש? לאחר שבא על סיפוקו, הביט בנו נחשון ואמר: "לספר קוראים כל מקום, הרסתי לכם בכל מקום!"