רק איתך?! – הוא חזר על דבריו כמוכה הלם. הקול, המבט, התדהמה, חזרו אלי פעם ועוד פעם ועוד פעם. ניסיתי לגרש אותם, בכל כוחי, להכניס אותם לתיבה שתסגר לעד. לא הצלחתי. המשכתי להתהפך מצד לצד במיטה. אני יודעת. זה המשפט שהשאיר אותי סמרטוט. כזה שסחטו אותו לגמרי, עד שלא נשארה בו טיפת נשמה. או בעצם – לא סמרטוט. אולי פשוט סתם עגבניה, כזאת שעומדת על הדוכן, המוכר מכריז עליה בקולי קולות וכולם ממשמשים בה, חזור ומשמש, במין חדווה סמויה שכזאת; יכולים לגעת, רואים?! זה מותר. לגעת – למשמש – להניח. רק היום. בזול. לא, אולי לא עגבניה. אולי... אולי... יצירה. כן, יצירה במוזיאון. כזאת שעוברים על ידה; ספק בהשתאות, ספק בהתפעלות, ספק בחצי רחמים. מנסים, בפסיעה עד היצירה הבאה, לחוות, להזדהות, להרגיש. להבין. כמה דם הוקז עליה. צריחות שצרח. בלילות שטופים, בימים. נואש, כואב. שעות מצוקה ואובדן. לא בחרתי בקריירה של אומן. לא ציירת, לא פסלת, גם לא משוררת. לא מסוגלת. הדברים אצלי שמורים, עטיפות-עטיפות. בזהב. אני בסך-הכל בחורה. מחפשת את אישהּ. חוצבת מלבבה, בגרזן של אש, את המילים שחושפות, שפותחות, שמקרבות. בדמעות חוצבת, בחירוק שיניים. מנסה לגלות רק לו – כן, רק לו – את הלבה שגועשת שם בפנים באדום, בכחול, בלבן, בשחור, בזהב. ... גם את הזהב. את לא באמת מצפה שעכשיו אני אצא שלושה חודשים רק איתך, נכון?! – עיניו הכחולות, קרועות לרווחה, הביטו בי בתדהמה מוחלטת. רק איתך?! - הוא חזר על דבריו כמוכה הלם.