אלהים משחק עמי במשחקי-מציאות. עולה ומוריד מד-הרוח תדירוֹת. ואני, גם נענה למשחקיו כמו ילד שדודו בא אליו (ומתנות באמתחותיו) הוא משחק. ואני בוגר ובוגר "עד מ ת י ?" אני שואל. "האם יגמר ?" "ניתן ליפסל ?" "אפשר להפוך מסיכה" – הוא עונה ובת שחוק על פני המְשַחֶק בךָ "רבים רבים ישתחוו לך" "אך דע", המְצָחֵק ממשיך ואומר, "מפני פני-המציג עצמם (בתוכם) הדבר מתגמד, מתפוגג." דמעות מבצבצות בגלגלי העיניים, אל מול המוות, המצפה בסוף משחק הפסלים. דמעות של שמחה - - בחוֹזי את החיים, שעם השריקה, עליי זולגים.