סונטה לעמי ארצות נפילים קמו מרבצם בתרועה ויחזו במתרחש בגאיות, תחת השמש העולה. בראותם הכושלים במעמסה, ויעלזו. שמחה לאיד בהררי ליבם התחוללה. חגבים בעיניהם, חיש הרף נרמזו, כי יפלו קורבן לעריצות מגולה תחת הגן מלוא און, חומתם פירזו. למכיהם אישרו, בעמקי לבם, החמלה. אבירים אז גלשו באדישות מנצחים. סוסיהם, מחלצותיהם, קלסתרי מלכים. לא שעו, אף לרגע, לשורת הדין. מדוכים לקראתם, פירשו ידיהם, ממתחים. לכניעה מלאה ולמיצוי דינם מברכים. את חובתם, במלוא גופם מלמדין. (חורף 93')