כ"ד טבת תשס"ג. שעות ספורות לאחר הלוויתו של צביקה מרעות רעות, הרגע יצאתי ממך.. לחשת לי שכואב לך אז אמרתי לך זה יעבור, ואת שאלת - מתי? ועניתי לך שאני מקווה שבקרוב. את נרגעת ואני הלכתי. והכאב שלך נשאר אצלי. את כל-כך יפה! כל-כך פורחת! כל מלאת שמחה, ועם זאת.. השכול נגס גם בך. גם לך כואב, גם את יודעת עכשיו את טעמו המר של המוות. צריך להתגבר, צריך להמשיך הלאה, כל זה נכון, אבל.. אני לא יודעת למה, אבל יש לי קצת ספק בעובדה הזאת שהכל יעבור בסוף. זה לא נראה לי נכון! אולי לא צריך שיכאב ממש לנצח אבל שישאר משהו יותר ממשפחה כואבת ומצבה. צריך לעשות משהו מעבר, ולא רק לבן אדם אחד או שניים, אלא לכולם, גם לאלה שקצת יותר קשה להם, צריך לעזור להם. רעות, כשיצאתי ממך חלק ממך נשאר אצלי. את נמצאת קרוב קרוב אלי. אני עלייך הרבה ואני אשתדל לעשות משהו למענך.. אבל אני רוצה שתבטיחי לי שלא תתייאשי! שתמשיכי לאוהב ותמשיכי לפרוח, למרות הכל.. להתראות! שלך תמיד, ליזי. נ.ב. למה בית הקברות נמצא במקום כל-כך יפה??