ישנה יבלת
שבכתה מתחת לעורי
דמעות.
יום ויום
כאבה כאבים
ושריטות.
נרגעה ופיזרה דמעותיה
כאבה ושבה לבכות,
נרגעה ופיזרה דמעותיה
כאבה ושבה לבכות.
כאב ממגף צבאי
שריטה ועוד אחת
שפשוף ועוד דרישה,
חוטפת, לועסת, בולסת
בולעת ונושכת שפתיים
לעולם נשארת בתוך הנעליים.
גיבורה היא היבלת,
עצומה ואיתנה עד בלי די,
עם כל שפשוף עטתה שכבה נוספת
של אומץ
נוספת של עור קשיח למנוכר.
כעת, למרות כיעור רגלי המשוחררת
תוהה אני כיצד אשחרר
את סבלי
את המוכר?
האם לעולם אשא אותה איתי?
גל עד לאומץ וגבורה,
זכרך לא ימוש לעד.
יבלת יקרה אשרייך שזכית להפוך את להר.
