ועגלה ערופה דווקא היא הקרובה לפרה אדומה והיא כעין "בתה"
"ואתה תבער את הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה´ "
אם כן העגל – לעבודה זרה
השור- לערווה
והפרה האדומה – לשפיכות הדמים
מכאן שאין לך "חוקה" שהתורה ביקשה להדגישה במפורש ובאופן כה הפגנתי וסמלי
כמו אותה החוקה שבבסיסה הדיבר : "לא תרצח"
[שהוא מאותו העקרון הגאומטרי של השוויון בין הלוחות שווה למעשה לדיבר הראשון : "אנכי ה´].
אם כן במה דברים אמורים
פרה אדומה לא באה לעולם אלא לגלם ולסמל את שפיכות הדמים שספגה האדמה והיא האדמה כאילו מאכילה את מלכי הבהמות את הבקר עשב שבו ספוגים כביכול מרכיבי הדם עד כי לבסוף נולדת פרה אדומה.
כשפיכות הדמים גואה ו"שלטונו" של המוות "מולך" בהוויה נולדת פרה אדומה
ועתה ביקשה התורה כי כל מי שנגע בו המוות אפילו בטומאה קלה שבקלין
יתחטא במי נידה של אפר פרה אדומה שחלילה אפילו רושם קל שבקלין של המוות
לא יעיב על הווית חיו של האדם
כלומר אותם מים חיים שבהפוך על הפוך בתוספת לאפר פרה אדומה מנדים את האדם מחידלון המוות שדבק בו לכן נקראים הם "מי נידה" ולכן האפר מכונה "חטאת הוא" כלומר משקף כאמור את שפיכות הדמים שהצטברה באדמה ואשר כאמור התגלמה בפרה אדומה ועתה הפכה לאפר.
התורה כתורת חיים ביקשה להשיג בכך שניים :
ראשית לגרום לתודעה של מלחמת חורמה בשפיכות הדמים שככל ששפיכות דמים מתרבה השפעת המוות הנפסד וטומאתו על החיים מתרבים גם הם
והתורה כתורת חיים בוחרת בחיים ובחיים נטו ללא כל שליטה ולו הקלה ביותר של המוות עליהם
ושנית להלחם מלחמת חורמה בפולחן המוות והשפעתו ההרסנית על החיים שהרי התוצאה הקשה של הדרישה למתים מתחילה באותן נגיעות מוות קלות………
להרחיק את האדם ממנו מהמוות בכל המובנים זו התכלית וזו המטרה
אדם שדבק בו רושם כל שהוא של המוות מתחטא במי הנידה כאמור
האפר בתוספת המיים החיים הופך במובן התודעתי כאמור לכלל "רפא" [אותיות אפר]
עתה יובן גם הקשר לעגלה ערופה שבה פתחנו את תגובתינו
עגלה ערופה היא טקס לגבי מוות פרטני שבדיעבד.
פרה אדומה היא טקס כללי שלכתחילה שבא גם כאמור למחוק את סממני המוות ולהרחיקם מהחיים ולכן המענה לשא´ שבראשית המאמר מדוע כאן הקדימה התורה לתאר את התהליך לפני הפתרון ולפני המרפא
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת,אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה
בפרשה זו עולה לכאורה תמיהה
והלא היה לו לכתוב לומר לאחר ענין הבאר:
" מ"בארה מתנה"
מדוע התורה מתעלמת מאותה תחנה ששמה "בארה" בכך
שלאחר ציונה של אותה תחנה
חוזרת התורה לציין תחנה כללית המדבר ורק ממנה מדלגים למתנה
דבר זה בא ללמדנו שפרשת "בארה" איננה רק עוד תחנה פיזית
לכן גם התורה נקטה בה בלשון עתיד "אז"
כאילו להקיש לנפקות עתידית גאולית אחרת של :
"אז ישיר"
אם כן, מרמזת לנו התורה על שירה עתידית לאותה העת של הגאולה השלמה
שבה סוף סוף תתבאר התורה לעילא ולעילא
ואשר כל עם ישראל ישאב ממנה בשירה ושמחה
וכולם כולם,יענו לה בהסכמה ובהשלמה
עתה גם יובן לכאורה מדוע התורה מציינת לאחר מכן :
"ממדבר מתנה"
שהרי זה בדיוק מתח הזמן ההסטורי , הערכי והפרשני
שעל תורת ישראל לכאורה לעבור :
מראשית של תורת מדבר
ועד היותה מתנה לכלל האנושות
בגאולה השלמה
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
וכי יש לו לקב"ה צורך שיכתב לפניו "ספר מלחמות"
אלא כינוי הוא לתורה שכל מצוותיה כמלחמת אולהים הגדולה
כנגד הרוע, הבערות והשנאה
ומה עיקר העיקרים ב"ספר מלחמות ה´"כאמור
"ואהבת לריעך כמוך"
לפיכך הדגיש כי זה עיקר אמירתה לאמור :
"ואת והב בסופה"
כלומר שכל סופה במובן תכליתה של תורת ישראל
אינה אלא אהבה לכל אדם באשר הוא אדם
ולא עוד אלא שהיא היא המענה
לכל הטלטלות והסופות שהחיים "רוויים" בהם
אבל בכך לא שגי
אהבה לא תושג אם לא יתקיים ההמשך :
"והנחלים ארנון"
לאמור שכל "מיים"[נמשל דברי תורה] זורמים כנחלים
יהיו אך כנחל כארנון יהיו
שהוא בבחינת "אשד הנחלים"
והוא אשר ככזה הוא המחבר בין :
"מואב לאמורי"
בהשאלה בין מי- אב = הקב"ה
לבין ה"אמורי" מושא כל "אמריו" כאמור
האדם באשר הוא אדם
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
הראנו בתגובתינו הראשונה על פרשת פרה אדומה
כי כל מהותה של תורה = "זה כל האדם
וכך בתגובתינו השניה והשלישית
ואף כאן בתגובתינו הרביעית :
"וזאת התורה-אדם"
זו כל התורה כולה
וכשאדם מת באוהל [דימוי לעולם הזה]
כל האוהל – כל ביתו "נטמא" נתפש לכלל אבלות של שבעת ימים
כאילו כשאדם מסתלק מהעולם
מבקשים גם "שבעת ימי הבריאה" לכוף ראש כהגמון
להקפיא ולבטל עצמם לשעה
כאילו לעצור מלאכת
שכל העולם בעבור אדם
. את עם ישראל מכניסים לארץ אך המטה של נועם
במטה מגולמים נפלאות של הנהגה ניסית ופלאית הוא ככזה :"מטה האלוהים" הגלומות בו כל הפונקציות האפשריות ומקצה אל קצה.
ראשיתו "חובלים" כיאה לתקופה של מדבר וגלות אך אחריתו חייבת להיות סמלי מטה של נועם.[של ומלאה הארץ דיעה את ה´]
בתחילה נזקק משה גם כלפי עם ישראל ל"הוציא מהם מים", תוך שהוא מנופף בפונקציה ה"חובלית" של המטה ואף עושה בו שימוש ככזה.
ואכן כל ההתנהלות במדבר שיקפה עורף של "סלע" מצד העם ומנגד מטה חובלים של האלוהים החובט שוב ושוב
על סיפה של ארץ ישראל נדרש משה לאותה מטמורפוזה שלא עמד בה ולמען האמת גם לא היה סיכוי שיעמוד בה.
שינוי "דמותו" של המטה הפיכתו מאביזר שימוש פעיל לאביזר סמלי במהותו.
שינוי דפוסי ההנהגה לא יותר מטה חובלים.
ארץ ישראל מחייבת הנהגה אחרת ושונה המטה בארץ ישראל חייב להיות מטה של נועם גם כיום בארץ ישראל הכל חייב להיות בדרכי נועם.....
והנה משה כאדם לא השכיל לעמוד בשינוי המפליג הנדרש כך ש"העונש" הוא לא רק עונש.
הוא יותר תוצאה מחוייבת המציאות
של הצורך בהנהגה משלימה אחרת
שימו לב הקב"ה לא מותיר מקום לספק או לאי הבנות :
"דברתם אל הסלע לעינהם"
קודם לכן מדגישה התורה "קח את המטה והקהל". כלומר פונקצית המטה זה רק לאסוף את העדה - כאסוף העדרים בחמלה
הקב"ה רצה להראות לעם ישראל ודווקא על סף הכניסה לארץ
שדבר ה´ נשמע אפילו על ידי סלע דומם
והם אחרי ארבעים שנה, הסוף סוף יהיו ראויים לארץ .
יהיו ראויים לשמוע ?
ספר מלחמות ה´
לימדה התורה כי לקראת כיבוש הארץ כתב הקב"ה ספר מלחמה מיוחד:
"ספר מלחמות ה´"
ובו הוראות מדויקות איך מתי וכיצד ואם לכבוש כל חבל ונחלה.
והנה כתוב היה שם : "ואת והב בסופה" כלומר את עבר הירדן רק בסוף או לחילופין רק בנסיבות מתגלגלות של "סופה" כלומר שלא במלחמה יזומה שבשליטת עם ישראל
והנה שימו לב:
ישראל שולח מלאכים לסיחון וזה מסרב.
ועתה אם סיחון היה מסתפק אךבכך בסירוב גרידא
עם ישראל לא היה נחלם בו
המלחמה נכפתה על ישראל -כסופה מתגלגלת
הואיל וסיחון אסף עמו יצא לכיוון ישראל למדבר ואפילו חירף מערכות אלוקים חיים לאמור : "ויבא יהצה".
בנסיבות אלו של סער וסופה ניתנה הרשות להכות ולהקדים ולרשת
ואכן כל זה גם נלמד בדיעבד ממקרהו של עוג .שם הקב"ה נותן הוראה מיוחדת אד-הוק תוך הדגשה "ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי..."
ומכל זה לומדים לקחים גדולים:
מלחמות והתנחלויות הינם פונקציה אלוקית וצריכים הם להיות נקיים וטהורים מכל רבב
כטוהר התכלת ממש [כאלה היו כנראה אך :מלחמת העצמאות וששת הימים בלבד]
