קוראים לי גבי, ואני משורר מקרטע, על סף איבוד היצירתיות שלי.
כל חיי הן מילים, וברגע אחד נלקחו ממני אלפי מילים שהיו רק שלי והפכו להיות נחלת הכלל.
המוזה שלי הלכה לבקר מישהו אחר, כנראה שיעמם לה לצידי, היא חיפשה קצת אקשן בדלות מילותיי עד שהרימה ידיים ונכנעה ליצר הסקרנות שלה.
לשם הבהרה, היא הלכה לבקר לא אחר מחברי הטוב שהיה משורר מקרטע, אך היום בזכות הנבזית הוא כותב ללא הפוגה, "משורר מצליחן" כך הוא מכונה בפי העם. הוא סיפר לי שלילה אחד היא הגיעה ובן רגע הצטללה מחשבתו, הוא לקח את העט המיותם שהיה מונח ליד מיטתו מזה עשר שנים והתחיל לכתוב עד שאור ראשון של שחר האיר את דפיו. בעודי שומע זאת נפלה עליי רוחי, הרי באותו הלילה בו הוא נקף חשתי ריקנות וחוסר מנוחה, לא היה בכוחי לכתוב וכל הלילה שנתי נדדה סופרת כבשים אבודים.
עכשיו אני מבין מה קרה.
***
ישבתי ובהיתי בנוף הערום מצבעוניות, באפרפרות של הערפל, בטיפות שהתאבכו על חלוני. רציתי נקמה, רציתי להראות לממזרה שאני לא זקוק לנוכחות שלה, שאני יכול איתה אך גם בלעדיה. עוד באותו יום יצאתי אל הים, חברי משכבר הימים. לקחתי עיפרון ומחברת דהויה ששימשה אותי בעבר וכתבתי, אבל כל מה שיצא היה גרוע, ותאמינו לי שאני לא משקר. לא הצלחתי לנקום במוזה וכל מה שכתבתי רק ייאש אותי וגרם לי להאמין שהכישרון שהיה טמון בי נגוז כאבחת סכין.
הגלים ליחכו את נעלי, החול עטף אותי בחומו ועייני הביטו באופק הרחוק מחפשות נחמה.
***
אני מחפש אותן בתוכי, המאמץ מייסר אותי, הכאב מטפס במורד גרוני. כל חיי נשענתי עליהן, על צרור מילים תמות שהיו עזר כנגדי, איפה הן עכשיו כשאני זקוק להן יותר מכל?
בהיותי נער כאפות המפלט היחיד אליו ברחתי היה הדף הלבן, מחברותיי היו מלאות מילים, כמו נמלים קטנטנות המהלכות בטור ארוך ומייגע. במקום להקשיב למורה הייתי בוהה בחלל הריק, עוקב אחר ציפור תועה, נרדם בישיבה. לא היה בי כלום מלבדן, בקושי הייתי פוצה פה אלא רק לעיתים רחוקות. רק בשנות העשרים המאוחרות של חיי החלטתי להפוך את המילים למקור פרנסה, שלחתי את יצירותיי לכמה וכמה כתבי עת עד שיום אחד החלה הפריצה הגדולה. הוריי תמהו מהיכן זה צץ, הרי במשך כל שנות ילדותי הסתרתי את מחברותי מעיניהם הבוחנות.
באותם ימים כתבתי ללא הפוגה, מבוקר עד לילה ביקרה אותי המוזה, ליטפה את האגו שלי לחשה לי דברי סוד. חשתי שסוף סוף ילד הכאפות הופך לילד פלא. הרי שנים רבות מילאתי את מצבורי שתיקתי וכעת אני משיל מעלי את כסותי ומראה לעולם מיהו גבי ליבוביץ'.
אך כמו שההצלחה מיהרה להגיע כך היא גם מיהרה לעזוב אותי. הפסקתי לכתוב. פשוט כך.
***
אל תאמינו למוזה, אל תלכו שבי אחר קסמה המתעתע. היא עלולה להיות אכזרית- טועמת את טעם ההצלחה ובורחת לליבו של אחר. מזמן הפסקתי לסמוך עליה. היא שיטתה בי ביהירות, הלמה על דלתות ליבי, ניפחה את האגו הירוד שלי עד שהיה גדול דיו ואז נסה על נפשה.
למרות שאני כועס עלייה לא אגיד שאני לא מייחל לבואה. בלילות אני מניח לידי מיטתי את מחברת המזל בתקווה שיתרוצצו אצלי המילים.
***
טעמתי הצלחה, אני לא רוצה אותה עוד בחיי, איני מוכן לחיות תחת לחץ השעה בה דורשים ממני כל הזמן לייצר חומר. אני כותב בראש ובראשונה לעצמי, ורק אחר כך- לקוראים.
אני מוכן לעשות דיל עם המוזה, היא תחזיר לי חזרה את המילים והאנונימיות שלי ובתמורה תיקח איתה את הילת ההצלחה שאפפה אותי.
נכון, אני אומר זאת רק לאחר שהייתי במקום "הנשגב" ההוא, בין כותבי מדורי תרבות וטורים שבועיים.
אבל אני מוכן להזדכות על חטא.
