בחזרה להווה

הנהג בקושי מצליח להוציא איזה חצי מילה מהחלון הפתוח, ומיד כמו עדרי זבובים מתקהלים על דלתו ושואלים לאן, לאן. אז הנהג מהפחד מתבלבלת עליו יעדו ושכח כבר לאיפה הוא רצה להגיע, הוא מהר מתעשת ופולט גדרה, והשמועה מתחילה להתפשט מין המעגליים הפנימיים אל החיצוניים. גדרה,חדרה, איך, איך, נהריה, לאן הוא מגיע? מה הוא אמר? לאן זה? ועוד, ועוד ערמות של שאלות על מיקום, או תובנות שונות וסתומות של יעדים חדשים על מפת המדינה, תלוי באיזה מעגל אתה עומד, ואיזה שדר קבלת מהצובאים על דלתות הנהג הנפחד, שאוחז בהגה בחוזקה כמו בגלגל הצלה כמנסה לייצב את רכבו, שלא יזוז מצד לצד, מעשרות טרמפיסטים המקיפים אותו מכל עבר ומערבלים מיקומים בדויים, שומעים הם את היעד שרוצים לשמוע, אחרי דקות רבות שאף רכב לא עוצר, ופתאום לכל אחד שם היעד המשתחרר מהנהג הנבהל מתאים להם, בדיוק כמין כפפה ליד שנכאבה מלעמוד ולסמן את הסימון הידוע לעצירת רכבים נמהרים, מאין פאטה מורגנה עוטה על אוזניהם במקום על עיניהם. ככה זה בטרמפיאדת היציאה מירושלים, "קודם נכנסים אחר כך שואלים" אמר לי פעם טרמפיסט ותיק ממש "שועל תחנות". קודם תשריין לך מקום, אחר כך מקסימום תצא,הרי אין פה מספרים, ואם תמשיך להיות משואלי היעדים במעגלים החיצוניים לא תגיד הביתה בחיים.

אחרי שהנהג שהיה חביב ונחמד בהתחלה ואמר בנועם גדרה, לאחר מספר שניות נראה כי איבד את הצפון, אני שומע אותו מתעייף מלומר גדרה, גדרה, גדרה רעדו לו כבר מייתרי הקול, אני מגיע רק לגדרה הוא לוקח נשימה ארוכה ונושם מלוא חופניו אוויר, כי האוויר מתחלק עכשיו בין חמשת נוסעי רכבו, או יותר נכון בין חמשת "מתיישבי" רכבו לפי הגדרת "השועל". גדרה, הוא ממשיך ולא לשום מקום אחר. אז אתה לא מגיע לחדרה?! לא, הוא אומר. אז קמים שני טרמפיסטים ויוצאים עם תיקיהם הענקיים. ולא לנהריה?! לא, גם לא לנהריה. ואז נוטש אחר. ולא לבאר-שבע?! באר שבע, איזה באר- שבע, לא אמרתי שום דבר כזה, אמר הנהג כעוד רגע מתעלף הוא. וירדו עוד שניים . אתה עובר בלטרון? אני שואל את הנהג שהצליח להירגע קצת ושחרר את ידיו מאחיזת הבולמוס בהגה. כן, כן אני עובר בלטרון, השיב הוא בחיוך ברגע רגוע. נכנסתי והתיישבתי במושב שהתפנה לו מאחור. לאחר פחות ממאית השנייה בעוד אני מחפש את החגורה, זינק איזה שביעיסטית מתולתל בזקן מדובלל ובסנדלי שורש ססגוניים, ושאל את הנהג שיבשו טיפות הזעה מפניו אם הוא יכול לעצור לו בצומת הקרח. אני לא יודע איפה זה, אז זה אומר שאני גם לא מגיע לאיפה שזה לא יהיה. אמר לו הנהג, ובסיבוב נמרץ שבר הוא שמאלה וימינה והשתלב עם התנועה.

תקשיב, אומר לי הנהג אני תמיד נוהג לעצור לטרמפיסטים, אבל זה פעם ראשונה שאני עוצר פה. מה זה לא להאמין, איזה התנפלות. כן, אני אומר לו אנשים רוצים להגיע הביתה, מה עוד אני אגיד לו. הוא מדליק לו רדיו ונרגע עם "רגעי קסם", התוכנית של רשת ב' לילדי שנות הששים ומטה, המוצאים עצמם נשאבים עם שירי קום המדינה ומעלה לנוסטלגיה מעוררת רגשות ריגושים וזיכרונות נשכחים. אני שומע את הסאונד הזה, ומסתכל על הגבעות בירידות של הרי ירושלים. כל הזמרים והזמרות עם הר' הגרונית המעצבנת והישנה הזאת, מין הסתם כל המבוגרים יגידו שפעם ידעו לדבר, שפעם ידעו לשיר, ושפעם היה פעם. הנהג היה לבוש בחולצת פלנל מתחילת שנות התשעים, כובע קסקט גדול בצבע בורדו עם פונפון מוזר עליו משנות השמונים, ושפם כלב ים משנות השבעים, והוא היה נראה לי בשנות הששים לחייו. אני רואה אותו בוהה בנוף כמנסה להיזכר במשהו בהווה, או לשכוח ממשהו מהעבר.

לפתע הוא מציץ בי במראה המכותרת בעצי ריח שנפלט מהם מזמן כבר הריח ונשארו סתם עצים ואומר לי, "תאמין לי אתם דור מיוחד אתם הכל אינסטנט, אינסטנט, לנו לא היה לנו רבע ממה שיש לכם היום". זה אחד מסוג התוכחות המוזרות האלה, שאין לך בדיוק איך לאכול אותם, מצד אחד יש משהו בדבריו, מצד שני מה לעשות ככה זה, ומצד שלשי הוא מבוגר ומה שהיה חדש ונוצץ שהוא היה צעיר, היה מתקדם לזקניו בדורו. אז חייכתי אליו חיוך מטופש, כי מה זה אין לי כוח עכשיו לנהגים ממורמרים ולהתנגחות בין דורית, אז היה עדיף לעשות חיוך מטופש כאומר אני שומע מה שאתה אומר ומזדהה קצת עם הנאמר, מאשר הרצאות טחונות על נערי דור האלפיים.

קמתי, חם לי ואני כולי מזיע. אני משפשף עיניים, לוקחים לי מספר שניות להבין איפה אני נמצא. אני בתוך הרכב של הנהג עם הפונפון המוזר הזה. אבל הוא לא באוטו, אני מביט לצדדים ימינה שדות שמאלה שדות, אני לא מבין איפה אני נמצא. אני מסתכל אחורה אני רואה שביל עם סוף לא נגמר, אני מסתכל קדימה אני רואה בית עץ כזה קטן, מין בקתה כמו בסרטים, אני לא מבין מה הולך פה. אנשים אחרים היו צובטים את עצמם להבין אם הם בחלום או במציאות, אבל ברגע שיש בך בינה לשאול שאלות מסוג זה של מציאות או חלום, אתה תהיה תמיד במציאות, בחלום לא שואלים שאלות הכל שם ברור מאליו, וזרם בצורה טבעית. השמש הייתה בקו הרקיע, וקצת סינורה אותי. אני מנסה להבין את סדר השתלשלות העניינים, הדבר האחרון שאני זוכר זה את הנוף הנחתך מבעד לשמשת החלון, ואת השירים מקום המדינה שקל להירדם איתם. אז מין הסתם נרדמתי עם הראש לצד השני של המושב, ממש נפילתי מעייפות. כנראה הוא היה עסוק מידי במחשבות, שכח ממני לגמרי והגיע הוא לאן שהגיע, עת הייתי שרוע על המושב האחורי. לא היה שום כיוון של כביש בכדי לעצור איזה רכב, אפילו קולות של רכב לא נשמעו מקרוב או מרחוק, רק קולות של שדות חיטה שליטפה אותם הרוח. אז יצאתי מפוחד קלות מהרכב והתקדמתי בצעדים מדודים לעבר הבקתה המוזרה הזאת בין השדות, מין הסתם הוא שם ה"ברנש" הזה.

אני פוסע בזהירות יתרה מסתכל בכל פסיעה לכל צדדי, אני מביט דרך החלון המלכלך של הבקתה הזו, בקושי רואה איזה משהו. אני מחליט להיכנס. אני פותח את הדלת, הלב דופק הנשימה שלי נעצרת. דממה, רק חריקות דלת העץ הכבדה מפירה את השקט. אני נכנס מסתכל ימינה ושמאלה מנסה לבחון את המקום הזה. היה בפנים מין חלל כזה גדול עם מלא תמונות ישנות נעוצות בקירות העץ, חלקם בשחור לבן חלקם בצבע, הן מילאו את כל הקירות. היה בבקתה ריח עץ ישן ומבחיל, ומלא ענפים וגרגירי חול מילאו את רצפת החדר. לא היה זכר לנהג הברנש הזה בינתיים. הייתה שם פינה בקצה עם טלוויזיה גדולה וישנה, ומלא קלטות וידאו לידה ועליה. במרכז החדר היה שולחן ענק מלא מכתבים חלקם סגורים חלקים פתוחים מפוזרים שם בערבוביה. מה לעזאזל הולך פה אני שואל את עצמי, ועדיין מסתכל ב-360 מעלות לכל כיוון מסביבי. אני רואה חדר קטן בהמשך מצד שמאל, אני מתקדם לאט קדימה, אני קולט את הנהג עם השפם המוזר יושב שם בפנים. הוא מחזיק איזה תמונה בשחור לבן ובוכה בעניים עצומות. לפתע איזה ציפור נכנסה דרך הדלת הקיפה במעופה את החלל, וחתכה את השקט ששרר. הוא הרים את הראש בבהילות, ואז הוא קלט אותי. קפאתי במקום.

הוא נבהל מאוד, אני לא יודע ממה יותר, מהציפור או ממני, נראה שיותר ממני. הוא בא לשאול אותי מה אני עושה כאן, אבל לא אמר כולם. הוא יוצא מהחדר ואומר לי בנועם, אני מצטער ששכחתי אותך באוטו, בטח נרדמת לא?! כן, אני אומר לו מסתבר שנרדמתי. הוא ניגש לשולחן תפס כיסא ישב, וסימן לי גם לשבת. ואז סיפר לי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים את סיפרו במילים הבאות. "שהייתי בן עשרים וחמש הייתי בתרדמת בערך חמש עשרה שנים, חמש עשרה שנים עברו עלי, שלא הייתי בהם, שלא הייתי מעורב, פשוט לא חייתי אותם. ההורים שלי אספו לי כאן בצריף הזה שבו עברו כל שנותיי את כל התמונות, כל שידורי הטלוויזיה, עיתונים, מכתבים שקראו לי וששלחו לי בזמן שבו "ישנתי". פה היה ביתי ובית הורי, פה העברתי את שנות חיי, עד אותו הגיל שזה קרה.

הייתה פה שכונת צריפים כזאת. כל הבקתות מסביב ממזמן נעלמו, אבל מאז שקמתי מאותה תרדמת, אני חוזר לצריף הזה. אני מגיע לכאן פעם בשבוע כבר שנים, ומנסה להשלים ולנסות לחיות את אותם שנים דרך כתבות בעיתון, דרך תמונות מאירועים שונים של המשפחה ושל החברים, דרך המכתבים, ודרך כל שאר הדברים שאספו לי לרגע שבו אתעורר. אני מנסה, זה קשה לי להשלים חמש עשרה שנים בפעם בשבוע, כל הזיכרונות שלי הם פה. הייתי בהלם מוחלט, נסתי לעקל את כל הסיפור הלא נתפס והלא ייאמן הזה. הבנתי למה הוא הולך עם בגדים מכל מיני עשורים במיקס לא ברור. תפסתי את הראש, הבן אדם לא רוצה להפסיד כולם אף לא יום אחד הוא משחזר ומנסה לחיות ברוורס את כל הימים ולחוש את כל הרגעים שהיו. הסתכלתי לו בתוך עניו הכחולות, ושאלתי אותו אם לא כדאי לו להמשיך להסתכל לעתיד ולא לנבור בעבר שחלף ונגמר. הוא הסתכל על כל הקירות העטופים באלפי תמונות חייך, דמע, וצחק. לא הגיב רק הקשיב לרחשי ליבו ולקול מעוף הציפור החגה בחלל הגדול. לאחר מכן הוא קם, ליטף את התמונות, חזר לשולחן הרים חלק מהמכתבים עצם עיניו ואמר,"שהעתיד הוא יום המחר, ההווה לאחר נשימה הוא עבר, ורק לעבר תמיד לחזור אפשר ".