לשאוף ולנשוף

היא רוצה לקפוץ, לא רוצה לקפוץ. מעורערת, מערערת על עצם קיומם של כמה דברים אשר לא נותנים לה מנוח, לא זורמים לה. אבל זה היה הקש, באמת הקש. חמש שעות לפני היא הייתה בפגישה עם מנהל חטיבת המחקר, ובו הוא אמר לה שהיא לא תקבל את המשרה הבכירה, והוציא אותה בהינף קול וקל מרשימת המעומדים הסופיים למשרה הנוצצת בצורת "אחראית מחקר בקרנות סיכון". היא קפאה במקומה, לא מאמינה שזה קורה לה היא חלמה על המשרה הזאת. כבר ארבע שנים היא נתנה את כולה בעבודה, להוכיח את עצמה לעצמה ולאחרים. למה, למה היא לא מבינה. הוא "הצטער", אבל הוא חשוב שהיא לא מתאימה וזהו, ללא פרשונים וללא פילוסופיות שונות של מי הוא בעיניו האחראי שהוא רוצה לראות לפי חזונו. היא קמה,חזרה לכיוון של המשרד שלה מנסה לעצור את הדמעות, אבל הדמעות הם כמו הצחוק אי אפשר לעצור אותם, הם פשוט מתגלגלות החוצה בלי לשאול, מתפרצות ויוצאות. היא נכנסה למשרדה והביטה מהחלון לעולם הפתוח.     מבחוץ התנועה זורמת, אוטובוסים עוצרים אנשים עולים יורדים. יש חנות פלאפל ממול אנשים נכנסים אוכלים יוצאים. הכל בתנועה. היא רואה מגובהי הקומה השמינית צמתים המוניים, ואומרת בליבה למספר אנשים שחצו מעבר חצייה באדום שיש שוטר בסוף חציית המעבר והוא רושם דוחות, וחבל. הכל זורם, הכל זז. היא מביטה החוצה ורק מדמיינת את הרעש הסואן שחלונות עצומים וגדולים חוסמים לה. היא רואה שמונה קומות מראש כל תזוזה ברדיוס שעיניה יכולות לראות, פשוט בוהה אל החוץ כמו בובת שעווה, ולא מאמינה למה, למה היא כל כך רצתה, היא כל כך רצתה את המשרה.    

לקפוץ, לא לקפוץ. רק באותו הבוקר היא יצאה את ביתה עם כוס נס ענקית, ושאול הדייר הסטלן בבניין הצנוע שלכם בתוככי רמת גן נכנס לבניין כולו ממהר מלמל חלקי מילים טס במדרגות הבניין אמר לה שלום בקומה השנייה ובדרך לא דרך העיף לה את הכוס מהיד. הנס החם חלחל בכל גופה ועל כל הבגדים החדשים שרק אתמול קנתה בלא מעט כסף. ואולי זה לא הכסף זה הזמן, כי עד שהיא מוצאת משהו זה באמת משהו. אפשר לפתוח בקבוק שמפנייה מהתרגשות לזכר אירוע שכזה. היא יכולה להסתובב חודשים עד שהיא מוצאת איזה משהו שהולם את גופה ורצונה. היא יכולה לעבור על כל קניוני הארץ מצפון לדרום בחיפושים נואשים לבגד המתאים. היא יכולה לראות על חברות שלה בגדים, לקנאות ובכל זאת לשאול אותם מאיפה זה, להגיע לאיפה שזה, ולראות שאין את זה כבר. אז עד שהיא מצאה, ועכשיו הכל מלוכלך ורותח נוזל על כולה. ושאול?!, שאול כבר בתוך הבית טרק את הדלת מאחוריו, ונכנס מין הסתם למיטה אחרי משמרת לילה מטורפת בשדה התעופה. היא עוד רגע מתפוצצת, מילא שיבקש לפחות סליחה. היא עלתה חזרה לביתה בשיא העצבים על שהיא תאחר לעבודה אוווף, על הבגדים שכבר לא יהיו חדשים חדשים אוווף, ועל שאול המוזר הזה אוווף אחד גדול. לפחות הוא אומר שלום, גם זה משהו היא ניסתה לנחם את עצמה.

לא לקפוץ, או לקפוץ. רק לפני שבוע ימים היא ישבה עם אבנר החבר שלה כבר יותר משנתיים בבית קפה בכניסה לתחנת דלק, ברגע של אחרי טיול משותף שלא צלח כל כך מאי אילו סיבות. אבנר החזיק את ידית כוס האספרסו הקטנטנה באצבעיו השמונות והגסות ואמר לה שלא נראה לו שזה ילך ביינהם, וקילשן לה "שזה לא היא זה הוא" ,ועוד ערמות של תירוצים ושטויות. היא בלעה את הרוק שלא היה לא היישר ללב, בום. היא לא ציפתה לזה בכלל. היא נכנסה למגננה במקום להתרגש "זה אתה נכון, זה תמיד היית אתה..." ועוד שרבובי מילים של בולמוס מלולי, כמו קאובואית במערב הפרוע שולפת אקדח מילים  ויורה לכל עבר, ללא הבחנה סתם בשביל הרעש. היא רצתה להגיד לו "ומה איתי? ואיפה אני בכל הסיפור הזה!". אבל כמו בסנוור כביר, הכעס התגבר על  אור הרגש שבאמת היה נכון לה לבכות ולהתייפח. אבל יש רגעים שהרגשות במערבולת חושים, ולא יודעים איך בדיוק להביע ולהניע את הדבר הנכון ביותר האמיתי. אחרי שהיא צרחה לו את עצמה לדעת היא חייגה למונית שאספה אותה בטיסה מהירה לדירה שלה ברמת גן, היישר למיטה לעשרים ולילה שעות ביממה של שינה, חלומות, ודמעות. ושוב למה, ושוב מדוע. אחרי יום חברה טובה נכנסה לביתה, וכמעט שטבעה בים הטישו שנערם לרצפה לבנה ומחליקה מדמעות. היא דברה לליבה שהוא לא שווה את זה (למרות שהוא כן). ושהוא סתם אידיוט (למרות שהוא לא). ועוד שקרים מלבבי רגש העיקר שתחזור לעצמה, שתחזור לתלם, לשגרה. לא הלך איתו לא נורא, קדימה הלאה זה לא סוף העולם ישנם עוד הרבה דגים בים.

היא עומדת על מעקה מעל הלובי של הכניסה לחברה שבה היא עובדת. השעה היא שעת ערב, אין אף אחד בבניין. כולם כבר החליפו צד בתקליט היום יום. שצד א', הוא העבודה. וצד ב', הוא הזרימה החופשית. שעל פי רוב צמד המילים הללו מרותך למילה אחת בלבד- בית. רוב היום היא סתם ישבה ובהתה בקיר, לא ענתה לטלפונים, לא הכניסה כלום לפיה. מידי פעם נצמדה לחלון כמו פסל  עמדה והשקיפה אל החוץ, מנוטרלת ממחשבות ורגשות. היא לא רצתה שאף אחד יראה אותה. אז ממש שהערב ירד ושבטוח בטוח כולם כבר הלכו, היא יצאה בצעדים מדודים ממשרדה, לחצה על המעלית לקומת הקרקע.כאשר הדלתות נפתחו, היא מצאה עצמה בקומה שלפני הכניסה, היא יצאה הבינה היכן היא, ואז פשוט בסערת רגשות של כל היום, השבוע, והחודש הזה עלתה על המעקה ורצתה לשים לזה סוף בצורת קפיצה לקומת הקרקע, שזה בערך שתיים וחצי קומות מהיכן שהייתה. ככה בשיא הספונטניות, ללא שום נקיפות.לקופץ וגמרנו. בטוח היו לה עוד סיבות נעלמות, מי יודע מי יידע. היא אוחזת בחוזקה במעקה. היא מסתכלת למטה, היא רואה פסנתר כנף גדול בלובי ומדמיינת צלילים של סונטות שמעברים לה את הנסיעות ברכב הלוך וחזור מהעבודה. לקפוץ, לא לקפוץ. אין לה כוח כבר להחזיק את הידיים במעקה, שנהיה חלק משנייה לשנייה מידיה המזיעות.

תקווה סיימה את הקומות שהיו באחריותה, מילאה את הדלי בפעם האחרונה, והתקדמה לעבר הלובי התחנה האחרונה לפני הנסיעה הביתה, לבעל לילדים, ולשאר העיסוקים. היא תמיד עובדת עם אושר בין העיניים, מין שמחה תמידית. יש אנשים כמוה, כאלה שהחיוך לא יורד להם מהפנים. הם חיים במין בועת התלהבות לא ניתנת לחדירה. אתה רק רואה אותם, ומיד נכנס אתה לתוך הבועה השמחה הזו. היא גלגלה את העגלה העמוסה בבקבוקים שונים ומשונים של כל מיני חומרי ניקוי למיניהם לעבר הלובי. היא הרימה את הסחבה מהדלי, ובטעות הפילה את מנקה הרצפות, כל הנוזל הורוד מילא את רבע רצפת הלובי והמשיך להתפשט ללא עצר.

היא בבית של סבתא שלה שנפטרה לפני שנים.  היא ילדה קטנה עוזרת לה לשטוף את הבית. היא זוכרת אותם שוטפים ביחד נהנים. לא היה לה כולם על הראש באותם ימים, ילדה קטנה בגיל העשרה מוקפת אהבה וחברות. כל יום חמישי היתה מגיעה לדירה של סבתא שלה, והייתה עוזרת להבריק את הרצפה ולנקות את הבית. הם היו יושבות אחר כך על תה ועוגיות, היא הייתה מספרת לה על החיים, על החברות, על בית הספר, ועל שאר הדברים שלא יכלה לדבר עם אביה. אמא נפטרה שהייתה ממש קטנה, היא לא הכירה אותה. סבתא תקווה היתה לה סוג של אמא, בעצם היא היתה האמא שלה. היא נתנה לה את הכוחות להמשיך, לא לפחד, לא להתבייש. ואם לפעמים לא הולך, אז לקחת אוויר לעצום עניים לשאוף ולנשוף, ולחשוב על רגעים קסומים אחרים. היא נתנה לה חוסן נפשי. לא לפחד מדבר, לקחת דברים בפרופורציות נכונות, לא לשקוע בדיכאונות, ותמיד לחייך, רק לחייך. היא כל כך אהבה אותה, היא הייתה כל כך חסרה לה בימים מסוימים. היא נזכרה בדבריה.

תקווה התחילה לנקות את הרצפה הורודה. זה מה שהיה חסר לה עכשיו, אבל לא נורא והיא בחיוך כפול לוקחת את הסחבה מניחה וסוחטת בשמחה. היא נבהלה פתאום ששמעה צעדי עקבים באים לקראתה. "מה את עושה פה?, כבר מאוחר. אתם לא הולכים הביתה?. תגידי כמה אפשר לעבוד?" שאלה לבחורה שבאה עמדה למולה ונראתה היא דומעת וקצת סהרורית. מה יש מותק, הכל בסדר? שאלה תקווה. כן, כן השיבה הבחורה פשוט...., לא חשוב הרבה דברים. תראי מה נהיה לי פה אמרה לה תקווה רציתי ללכת הביתה,פתאום כל הורוד הזה נשפך לי פה, עוד שעה אני לא ילך. "זה לא סתם נשפך", אמרה לה הבחורה. "ממש לא סתם, זה עזר לי ,יותר נכון הציל אותי". "מה הציל אותך מותק?" אמרה תקווה. מה קשור החומר ניקוי הזה אליך בדיוק. הריח, אמרה לה הבחורה. הריח הזה הזכיר לי תקופות שהייתי צריכה לזכור. "את לא רוצה לדעת מה עבר עלי, וטוב שלא ראית איפה עמדתי לפני כמה שניות, אם רק היית מרימה את הראש, היית רואה אותי, לא חשוב. מה שחשוב זה שהריח של הנוזל הזה העיף אותי למקומות נשכחים, לזכרונות מתוקים, לגעגועים, ולעצות שאין לי כבר הרבה שנים, להבין שלפעמים צריך לחייך ולהמשיך קדימה, ולא לחשוב על דברים שליליים ורעיונות מטורפים"."טוב, אני שמחה ששמחתי לעזור" אמרה תקווה בבלבול. שבאמת ובתמים ניסתה להבין מה הבחורה הזאת רוצה, אבל לא ירדה לסוף דעתה. והוסיפה ואמרה שאם זה משמח אותה הריח הזה לא יתנדף כל כך מהר, וכל יום שתכנס תריח מחדש, ותמשיך להיזכר בדברים שעושים לה טוב. "תודה, וערב טוב". אמרה לה הבחורה. רק שאלה קטנה איך קוראים לך? תקווה, היא ענתה.