אז הנה אנחנו יושבים שם מחוץ למין מבנה מוזר כזה. היה זה קיץ לוהט בחוץ, סוף יולי או תחילת אוגוסט, כמעט כמו בחום של השיר. ישובים נשענים באמצע שום מקום,על גבי קיר המטווח של הבסיס אוכלים צהריים. הארוחה "המלכותית" הגיעה לשטח במין משאית שקוראים לה בז'רגון הצבאי "אביר". יכול נאמר שהוא הנאצל ביותר מבין אמצעי התחבורה המתקדמים של צה"ל. אז זהו שלא, הוא לא נראה כזה סמפטי ומחיווט , אצילי או מטיל מורא. כערך באנציקלופדיה הפותח בשורות אלה, "אביר - הוא לוחם רכוב על סוס ולבוש שריון..." .לא סוס נאצל הוא, ואף אינו עוטה שריון, אביר כזה הוא לא. שמו מין הסתם אולי ניתן לו על איזה חילוץ שעשה משדה קרב כזה או אחר. שאחרי טקס הצל"ש על הפעולה הנאצלה הזו שינה שמו הוא לאביר.

על כל פנים האביר הזה הגיע, ואיתו מספר חיילים כמו מטבח נייד. הנה הם קופצים החוצה, אנחנו מסתכלים אליהם בחצי עין מתוך המסדר הרציני והמשוחק להפליא ע"י הסמל. שלו המלצתי באופן אישי שילך ללמוד משחק "בבית צבי", לאחר הקריירה הצבאית המהוללה שלו. על כל פנים, בעוד הוא זז ממקום למקום, כמו גנרל בשדה קרב, ואומר לנו שמטווח זה לא צחוק, ובפעם המאה אלף אומר לנו שאם מטוס מנמיך טוס, אז יש לחדול מהירי. איזה מטוס, אני אומר לעצמי ירצה להנמיך טוס באמצע המדבר החולי, והאין סופי הזה. וחוזר הוא ואומר שאם יש תקלה, אז להרים את הרגל ולא לזוז, והוא כבר יבוא ויבדוק מדוע יש מעצור בנשק הבלתי עציר הזה. שלא נדבר על זה שנתפסה לי ככה הרגל כבר כמה וכמה פעמים, בעודי מחכה לסידור המעצור. אז פעם אחת התחלתי להחליף רגליים כסימן סטטי יותר, ולפתע הסמל מגיח אלי בזינוק נמרץ, ואומר לי שפה זה לא שעורי שחייה ושאני "יצפה פגיעה עצמי". כבר עבר עשור, ואני עדיין לא חושב שאני מבין את המונח הביזארי הזה.

על כל פנים, חיילי המטבח הנייד יוצאים בעצלתיים מאותו ה"האביר" הזה, מתגרדים פה, מפהקים שם, ומתחילים להוריד את הארוחה החמה. אני שומע אותם מלחששים, שאיזה באסה לנו עומדים כמו גפרורים גמורים, בתוך ח' נקשבים לסמל מדופלם. הם צוחקים, חולפים על פנינו, ומנחים את ערכות האוכל על החול החם, מורידים את המכסים, שמבצבצים לי מהח' כאורז, שניצלים, וסלט ירקות, שנראה מאוד מאוד "מתובלן". מוצאים סכו"ם מארגז אחר, ועומדים ומחכים לנו להגשה עם המצקת כבר ביד. בשלב מסיום האחראי הבחיר בצוות "הקייטרינג המעופף" הזה, בעודו מדליק סיגריה אמר לסמל שלנו, "נו מה נהיה, אתה תיתן לח'ברה שלך לאכול היום או מה?". הסמל נעצר, מגניב לו מבט בוקע עניים, ואומר בלשון רצינית וצלולה נטולת דיסטנס ככל האפשר, בעודו מציץ בשעונו הקרבי "יש זמן, והוא עוד לא הגיע" . "אבל אנחנו כבר פה, אז קדימה אין לי את כל היום" אמר האחראי על המזון בצוהרי המדבר, בחצי צחוק, רבע רצינות, ורבע תובענות. הסמל התעלם לחלוטין מההערה האחרונה, והמשיך לסיום את תדריך חציו הראשון של המטווח השגרתי, והלא מתחדש הזה.

פתאום האחראי על הבאת מוצרי היסוד לחיילי המדבר הרותח, זרק את הסיגריה על החול החום צהוב, כבה אותה בחוזקה עם רגלו הצנומה, החל מתקרב בצעדי גמד לעבר הח' הרצינית והדומייה ואמר לסמל בעודו נאום על הארוך, המקוצר, והמקוצרר. "תקשיב לי אני לא אחד החיילים שלך, אני פה בדיוק עוד דקה וחצי, אם החיילים שלך ואתה לא באים לאכול, אני מעמיס את הציוד וחוזר לבסיס". טוב, בשלב זה הסמל שלי תפס את ה"גובניק המעצבן התורן" הזה בצווארון הב' שלו המוכתם באיזה רוטב אלמוני, והוציא אותו מהח' הממלכתית, כאילו כמו אמר לו "מה לך נכנס ל-ח' לא לך ". ואז אמר לו בטון שלא משתמע לשני פניו של"חיילי המטבח הנייד של האחראי על האוכל בצוהרי היום ללוחמים במטווחים", שפניהם כמו קיבלו אודם טבעי, משוח במי בורשט. "מה את מבלבל לי במוח ליד החיילים שלי, אין לך טיפה של ת'אקט?!, מה אתה ליצן תגיד לי?!..."ועוד מילים שהלכו והתמעמעו לנו ככל שיצאו הם מין הח', ששינתה את עצמה ל ד' בגלל חיילים רבי סקרנות.

"טוב ,אין בעיה, אתה לא יודע אם מי אתה מתעסק", השיב לו האחראי על המזון באמצע המדבר הצחיח, בעוד הסמל שלנו מסתובב בחזרה לעבר ה- ד' שלנו, שהסתדרה מהר מאוד בחזרה לח'. אחרי מספר דקות, אני רואה בחצי עין שהחברה של"המטבח המעופף" מעמיסים איזה ארגז כל שהוא "לאביר", ואז עולים עליו עם צחקוקים ביחד עם האחראי שלהם, שהיה סטלן זה מכבר, ועכשיו ארשת רצינות נסוכה על פניו, טרק הוא את דלתו של "האביר", ושאג לסמל שלנו מחלון האבירי שלו, בעודו נוסע בחזרה לבסיס האם, "זה פעם אחרונה שאתה מתעסק איתי, אני הסרס"פ של הרנ"ג...." ועוד מילות דרגתיות מוטבלות באזהרות שונות, שערב להרוח המדבר במהירות הקול.

לאחר מספר דקות של נאום הסמל שלנו, על שיפורים של דיוק בקרטון המטרה, המציור באיש עם רובה לא מאיים. עלמקבץ יותר טוב. ועל זה שלמרות שנכנס תרמיל של כדור לתוך החולצה, ונכון זה בוער, וכן וזה שורף, ואכן זה כואב, אבל פרקש אסור לך לזוז, עליך להמשיך ולירות כי מה תעשה בעת קרב, ולבטח שלא תסתובב כמו סביבון עם הנשק בין הידיים ותצעק אייה שורף לי, אייה שורף לי, ותסכן את טווחי המטווח. לאחר הרצאה זו, ברגע של מורל זחוח, שבו הסמל שאג לנו רעבים, השבנו לא, רעבים, השבנו לא, רעבים, השבנו לא. "טוב אז קדימה לאוכל", אמר הסמל והתקדם לעבר ערכות האוכל, ואנחנו אחריו. טוב מה יש לנו פה, אמר הסמל בעודו פותח אט אט את ערכות האוכל, יש לנו פה אורז, שניצלים, וסלט, שאת המרכיב האחרון בתפריט אמר הוא בטון של טוּבה. ואנחנו אחריו מסתכלים בכל ערכה שהוא פותח לראות את טיב האוכל הצהל"י הצהורי.

"טוב, פרקש אתה אחראי על הסכו"ם והצלחות". אמר הסמל, שכנראה התייאש למצוא אותם בין כל ערכות האוכל, ושני התרמוקנים הענקיים שאולי הסתירו לסמל הרעבתן שלנו את הצלחות והסכו"ם. לאחר מספר רגעים בו אנחנו הסרנו את כל המכסים של מאכלי הצהריים, ובו"פקרש סביבון" שלנו חיפש לשווא את הצלחות ואת הסכו"ם, הבנתי, פשוט הבנתי מה קרה. הסתבר שהסמל גם הבין את אשר קרה, ולאחר זמן גם המעופף ביותר, הסטלן ביותר, והחבשן ביותר במחלקה, התאמצו מאוד אבל גם הם הבנו את אשר קרה. הסמל ברבר כמה מילים מעורבלות על הסרס"פ של הרנ"ג הזה, של מה הוא יעשה לו וכו', וכו', התעשת ואמר לנו, "טוב חיילים, ככה זה יעבוד כל מתנדב כיתה לוקח את אחד המכסים של האוכל, מכסה אורז כיתה א', מכסה שניצלים כיתה ב', ומכסה סלט כיתה ג' ,ועל המכסה לשים חופן של כל אחד מין המאכלים בהתאמה, שיהיה לכל מכסה את שלושת מרכבי המזון הצהורי לכל כיתה וכיתה.

ישבנו כל אחד עם כיתתו הוא, עם מכסה ועליו אורז, שניצלים, וסלט בהתאמה לארבעת פינות המחסה הארוך והמלבני, הסתכלנו אחד על השני, לא ידענו איך לאכול את זה תרתי משמע. עד שהסמל נתן את אות הפתיחה, שבו הוא אומר בתאבון, ואנחנו אומרים, תודה. ואז, רק אז מתחילים לאכול כמו ילדים טובים בני שלוש ורבע. הבתאבון נזרק לאוויר, והתודה בקול ענות חלושה נשמעה אף היא. ועכשיו מה עושים? חיילים רעבים אנחנו, וסכו"ם אין בנמצא, מסיבות כבוד "מובנות" בין הסמל שלנו לבין לסרס"פ של הרנ"ג. לאחר שניות דומיה, נשמעה שאגת הסמל והדהדה במדבר האין סופי "קדימה חיילים, אמרתי בתאבון", והחל הוא עובר הוא בין מכסה כיתה וכיתה, ואוכל עם ידיו בהתאמה, אורז מא' ,שניצל מב' ,וסלט מג', ואומרלנו מה תעשו בעת קרב, ועוד רבבי גבורה אחרים, בעודו לעוס ובולס, ואנחנו כמו דוגמא אישית של מנהיג נערץ במדבר, התחלנו לאכול אף אנחנו עם הידיים, לא אחרי שהסמל שאג שוב "בתאבון חיילים, אני לא יגיד שוב", כי מבחינתו אולי לא שמענו את נהימת הבתאבון הראשונה שלו.

בהחלט זה היה מחזה מלבב, ישובים נשענים באמצע המדבר, על קירו החיצוני של המטווח ואוכלים איש איש וכיתתו יחדיו ברוח המדבר החמה, המפזרת גרגירי חול כמנסה לטבל את הסלט, שעכשיו בטוח כבר לא יהיה אכיל, לאחר הטיבול המדברי הזה. לא שהיה אכיל הוא לפני פתיתי החול. ככה, כן, כן עם הידיים מנסים לפי הסדר, לדחוף איזה יד נעלמה שלא תתנגש ברענו הלוחם, ועם סמל שגוחן מידי פעם לפעם למכסה שלושת מרכבי המזון, ואז כל הידיים נעלמות באחת, עת ברור הוא לו שניצל עסיסי וקרסיפי המוסווה כמו זיקית בחוּם המדבר, ומרבב ללא הפסק "שככה זה, חיילים אמיתיים לא מפונקים, אלא לוחמים", ובולע עוד חופני אורז לבנים לתוך פיו, וממשיך ונאום "תחייכו ותהיו גאים, כי לא כולם זוכים להיות לוחמים".