"במגרת השולחן של אמי מצאתי אותן".....
את התמונות הישנות בשחור לבן.
את תמונת סבי מרדכי ז"ל שניפטר מייד לאחר שנולדתי.
את תמונת סבתי מצד אבי אשר נפטרה בהיותי בן חמש בלבד.
ואת זו מצד אימי שלא הכרתי כלל, היא נפטרה כשאמי הייתה בת 9.

ויש גם את סבא מסעוד משעלי ז"ל, שסיפור חייו המרתק סקרן אותי תמיד. ועוד מצאתי באותה מגרה תמונות לרוב של משפחתי, של הוריי הצעירים, של אחיותיי בזמן ילדותן, של דודים ושאר מכרים. כולם שכבו שם באותה מגרה בתוך שקית עמוסת תמונות בשחור לבן. ואני מנסה לקבץ פירורי זיכרונותיי ולבזוק בהם את געגועיי ולהצית ניצוץ שיבעיר את נפשי בכמיהה לגשת אל אותה המגרה המסקרנת, ולחטט בה מדי פעם, לחפש ולמצוא סימני דרך מן העבר.

הנה תמונתו של אבי יצחק משעלי ז"ל, הוא כורע על רצפת סלון בתינו. והנה אחת משרותו הצבאי עם חבריו החיילים, והנה עוד תמונה של אבא איתי.... מילה, מילה, דמע, דמע, געגוע, געגוע, ועצב.

כל כך הרבה עצב היה נסוך בפניה של סבתא שמחה וחרט קמטים עמוקים בעורה השחום-אפרפר. ושיערה הדהוי, צבוע שחור אסוף בקפידה מאחור בתוך צעיף שחרחר, ועיניה, תואמות לגמרי לצבע שיערה, נטולות ברק, כספר בכריכת עור נושנה.

זקוף קומה, לבוש גלביית פסים, עומד לצד מאפיית הפיתות, ולצידו אימי היפיפיה בצעירותה. אמי תמיד סיפרה על סבא מרדכי לוי ז"ל, שהיה אדם צנוע ועניו, אהב מאד את הבריות, והיה אדם מאד מאמין. כך מתוך התמונה חסרת הצבע או גוון כלשהו ומעוררת סקרנות ורצון להיות שם.

מסדרון דל ובהיר, קירות אפרפרים, תנור נפט אפור עליו פרוסות לחם לקלייה.

והנה אני, נצמד אל קיר התנור החמים ומגרגר בהנאה ומסרב להינתק ממנו לו לרגע. ובחוץ יום סגרירי מושלג וכאן גן עדן וריחות מרק וטוב לב השופע מליבה של אמי.

היא מביאה לנו שרפרפים לשבת עליהם, צמודים אל התנור, רוכנים מעל שעורי הבית, אני ואחותי אשר נותרנו בבית. ואמי מספרת לי סיפור על חתולה שאש מכלה את ביתה והיא מנסה נואשת לכבות את הלהבות בדליי מים.

ציורים צבעוניים מתארים את העלילה: בית אבן אדום וארובה תקועה בשמיים תכולים מתמירה שובל עשן שחור, להבות פורצות מחלונות פעורים וחתולה שדומה להפליא לחתול במגפיים גוררת דלי מים ועיניה ירוקות ענקיות בורקות בנחישות ואומץ לב. והיא כמובן תצליח, ויהיה סוף טוב. והזיכרון נגמר בדף אחרון של הספר, לפני דף הכריכה. ספר אחד ויחיד שאי פעם זכור שהקריאו לי.

וכאן אני, בביתי במטבח מאזין למוזיקה הבוקעת מטייפ הסלילים של אבי. מתוכו בוקעים שיריה של אום כולתום. ובכלל אני חושב שמאבי ירשתי את האהבה למוסיקה ולתקליטים.

והמגרה ענקית ובה תמונות סיפורי דל וקמוץ. אך עכשיו יש לי מקום לבוא ולגעת בפרחי ילדותי.

ודמעותיי ישתפו את עיניי שוב ושוב מהתרגשות.

*

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי