אני מנסה להעפיל לפסגת ההר, נטול נשימה, נשיפות אחרונות ועננים מסתירים את הראות.
ואת מגיחה אלי, מנשימה אותי ומעניקה לי מנת חמצן.
מכנים זאת הנשמה מלאכותית, אך את כל כך מוחשית, כל כך טבעית, כל כך חיה, שאני מרגיש איך ריאותיי מתמלאות אוויר פסגות של אהבה. את צינור החמצן שלי, את צינור האהבה שלי.
גם שביתות, פיגועים ושאר מרעין בישין לא במהרה ינתקו אותו ממני.
ואני מגיע לרום ההר, תוקע את הדגל, נס אהבה נצחית, והשמיים בהירים, נטולי עבים.
והצינור? ניתקנוהו, כי אנו גוף אחד הנושם בכוחות עצמו, נשימות של אהבה.
(6.3.2011)