גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה .
והא כיצד ?
הכל נובע מנוסחת הזהות המוחלטת שבין אלוקים לצלמו
לעולם, המימוש המעשי של זהות הצלם לאלוקים, קודמת לכל אמירה אלוקית עכשוית נוספת. כקדימות האלוקים עצמו - כמהות, לכל דבר שידבר.
הנה כי כן, גם ישום ולו הטרויאלי ביותר של נוסחת על נוספת :
"שויתי ה´ לנגדי תמיד"
שבה מצווה האדם לשוות את ה´ תמיד לנגד עיניו וכיצד, באמצעות צלמו נציגו עלי אדמות, מסבירה גם היא למעשה את התנהגות אברהם.
אברהם יכול לשמוע את דבר השכינה אבל אם השכינה נגלתה לעיניו בפועל בזיהויה המעשי המלא באמצעות הצלם כי אז הדברים [הגילוי] הופכים טפלים למהות עצמה העומדת מולך במוחש .
הדברים הנפלאים הללו באים לידי ביטוי במקרא, באותה לשון נופלת על לשון של מחד "וירא אליו" לעומת "וירא והנה שלושה אנשים".
גם כשה´ נראה אליו אברהם ממשיך לשאת את עיניו לבחון אם ה´ עצמו באמצעות נציגיו הזהים על אדמות לא עומד או ניצב מולו ממש.
זוהיא גדולתו של אברהם וזו גדולתו של כל אדם, שגם כשאלוקים מדבר איליו הוא מחפש את האדם ועתה צא ולמד קל וחומר כמה ה"אדם", קודם לכל דבר שאדם לומד מדברי אלוקים חיים שנאמרו בעבר.....
ועוד דבר מה על אברהם כמכניס האורחים האגדי, שדומה שעדין לא נאמר עליו
אברהם כשביקש לשרת את אורחיו , ביקש הוא עצמו לחוש וגם ליתן תחושה לאורחיו, כי אין הוא בכלל הדמות האגדית : "אברהם" אלא סתם "אדם" .
שהרי ידוע כי אין האורחים חשים בנוח שאדם גדול משרת אותם .
את החידוש הנפלא הזה אפשר ללמוד מהפשט של הפתיח לפרשת וירא.
קראו בבקשה את השורות הראשונות, כשאברהם מתעסק עם האורחים. שמו "אברהם" הועלם, במקום זה נמצא כינויים חיצוניים "אליו" ו"הוא", רק לא שמו: אברהם, על אף שרצף הדברים, מחייב היה לכאורה למצוא את שמו המפורש לפחות כמה פעמים .
מתי שמו של "אברהם", חוזר לכתוב,
כשהוא פונה לשרה אישתו, לומר לך, שכאן ,כלפי אשתו, אין לו כל בעיה שאישיותו תתגלם בשמו האגדי ואולי אפילו רצוי, כדי להמריץ את שרה .
ושימו לב, בהמשך, כשסיים משרה ושב לאורחיו, שוב "נעלם" בהמשך שמו של אברהם, כל עוד הוא התעסק עם אורחיו.
ושוב הוא השם המפןרש "אברהם", חוזר, רק בהקשר לשרה כאמור
