משהו חוסם את הנשימה שלי,

כמו חוצץ בין הימין לשמאל,

כמו בול עץ כבד מאוד.

פתאום הכל כל כך גדול-

עליי.

אז מתחשק לנחות באמצע תל אביב

 כאילו שם לא מרגישים כל כך.

אני פותחת את החלון לרווחה

כי בשביל לצאת צריך כוחות.

כי אין מתכוני פלא למבקשים,

שאלתי איך לא אוהבים יותר

כמו ששאלתי איך מרגישים

את אלוהים יותר.

אז רק דברים פשוטים:

שלא תהיה מלחמה ושאימא

תמשיך להיות ושאתה תהיה

בסדר.

כדי שהעולם יהיה קטן-

עליי.