בס"ד
כידוע, בעקבות מי-מריבה, בהם משה הכה "את הסלע" במקום לדבר עמו, נגזר עליו ועל אהרון שלא ל"הכנס לארץ". הרבה קולמוסים נשברו בנסיון להסביר את אשמתם של משה ואהרון ואת הפרופורציה לבין אותה האשמה לבין העונש הכבד.
ויש אפילו העלו תמיהה, מדוע נכלל באותו העונש הכבד גם אהרון.
דומה,שנקודת המוצא להבנת פרשה זו, נעוצה דווקא באותו אלמנט פאסיבי "תפאורתי" לכאורה. "המטה" ואת כל מה שהוא מייצג או מסמל.
המטה אם כן, לכל אורך הדרך צג וסימל את השילוב של הסמכות ההנהגה האנושית תחת האיצטלה האלוקית. על כן אף, מכונה הוא: "מטה אלוקים".
והנה,בפרשת מי-מריבה נאמר:"וירב העם עם משה". לכתחילה ובכך מדייקת הפרשה, התלונות הן אך כנגד משה רק בדיעבד בסיומה של הפרשה מכנה התורה את אותו הריב לאמור :"מי-מריבה אשר רבו בני ישראל את ה´ ויקדש בם".
אם כן, נשוב למטה ולחשיבותו המכרעת בפרשה זו. הריב עם משה, היה כל כך מהותי ועמוק אשר גם לפי תלונות העם בהם הם מערערים:"ולמה הבאתם את קהל ה´ אל המדבר הזה". "ולמה העליתונו למצרים".
אם כן, הריב לכתחילה היה עם משה, כמשה המנהיג. יש כאן ערעור בדיעבד גם לגבי עצם השליחות מראשיתה.
במילים אחרות, יש כאן פסילה ומחיקה גם של אותו הסמל המייצג את אותה מנהיגות אנושית מטעם האלוקים דהיינו: את ה"מטה" עצמו.
משה ואהרון כאחד, באים או שמא "בורחים" אל אוהל מועד ונופלים על פניהם בחוסר אונים מוחלט.
כבוד ה´ נגלה אליהם מיד, בהתגלות משותפת,דגש על התגלות משותפת. התגלות הפותחת דווקא באותו הסמל העיקרי שבו אנו דנים:"המטה".
ולכן,דבר ה´ הראשון היה: "קח את המטה והקהל העדה אתה ואהרון אחיך ודיברתם אל הסלה לעיניהם ונתן את מימיו והוציא להם מיים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם".
אם כן,קח את ה"מטה" במהותו הסמלית "והקהל" אתה ואהרון אחיך.
הביטוי המיותר הזה לכאורה :"אחיך", בא בהקשר זה להזכיר כאמור את ראשיתה של השליחות.
אם כן, אמור מעתה, ה"מטה", לא בא אלא, למלא משימה היסטורית סמלית שונה במהותה והכל, כשמדובר בעם ישראל, הנמצא על סיפה של ארץ ישראל.
בנסיבות אלה, תפקידו הסמלי של המטה, אינו אלא פאסיבי בלבד.
כך שלכל "משה שבדורו", כשהוא שב ונקלע ל"ריב" עם עמך ישראל. "המטה" , [ושוב כסמל של סמכות], אינו יכול לעולם לשמש פונקציה "חובטת" ובוטה . לא רק לעם ישראל גופו, אלא אפילו לכל "דומם" הקשור בו.
שהרי ככל שמתקרבים לארץ ישראל "קידוש שם שמים", לובש צורה אחרת שבסיסה ועיקרה : הינה אחדות עם ישראל ובכל מחיר
לכן:"ודיברתם אל הסלע לעיניהם". הציווי הוא כאמור הן למשה והן לאהרון ולא בכדי נאמר בלשון רבים :לדבר לעיניהם אל הסלע.
ודאי, לא לדבר עם עם-ישראל. וודאי וודאי לא באותה לשון פולמוסית פוגעת לאמור: "שימעו נא המורים".
ואכן, אם יש ספק בדברים, הרי המשך הכתוב שמדבר על ביצועם של הדברים ע"י משה, ביחס ל"מטה" נאמר : ויקח משה את המטה מלפני ה´ כאשר ציווהו ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע".
הנה כי כן, לקחו אכן את המטה כמצוות ה´ לצורך ולשם הקהלת העם בלבד.
והנה , מנקודת זו ואילך, משהו רציני משתבש.
משה לא משכיל לצאת מנקודת המוצא הראשונית של הפולמוס שבטרם התגלות ה´ ובטרם הציווי היחודי והמיוחד כאמור.
במקום שהוא ואהרון כמצוות ה´ יהפכו כצמד "דחלילים" המדברים אל הסלע, כי כך בדיוק רצה הקב"ה לקדש שם שמים הפעם ועל סיפה כאמור של ארץ ישראל לעייני עם ישראל.
וכל זאת, על מנת להמחיש את אותו ערך רעיוני חדשני ושונה, הגלום ב"מטה" .דהיינו: כי אין הסמכות והשליחות כרוכה אך בכח ואין היא העיקר , אלא בסופו של דבר, כח ה´ עיקרו ב"קול" ב"דיבור" ב"מאמר" שהרי גם כך נברא העולם.דבר ה´ ש"מועבר" עתה בפיהם של משה ואהרון אל הסלע הוא הוא ההוכחה כי אין הם פועלים מכח עצמם אלא הינם בשליחות אלוקית נמשכת מראשית ועד אחרית
כפי המסומל ב"מטה". .
תחת זו, נוכחנו כי משה ממשיך למעשה בדין ודברים עם העם ואף מטיח בפניהם כינוי פוגע של "מורים".
במילים אחרות, עדיין מרוכז הוא בפגיעתו ובעצמו. וברור כי משלב אמוציונאלי זה הדרך קצרה לסטות מכח ה´ ש"בדיבור", לכח משה ש"ביד
אהרון היה שם, לא בכדי.שהרי ראינו, שהציווי היה משותף לשניהם,מראשית ועד אחרית.
היה לו לאהרון לכאורה, למהר ולהסות מיד את משה לאמור": משה אחי, לדבר אל הסלע נצטוונו, שנינו כאחד ולא אל עם ישראל".
והוא אהרון שתק.
והנה משמרים משה את ידו להכות את הסלע פעם אחת ואין מים. היה לו לאהרון לפחות עתה, לתפוס את ידו של משה לאמור: חדל אחי, לא כך נצטווינו.
ושוב אהרון נוהג, בפאסיביות תמוהה.
ואחרי כל זה, לא בכדי אומר הקב"ה את הדברים הקשים הבאים, דווקא לשניהם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעייני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
ראשית, איפה בכל מהלך הדברים המתוארים לעיל, ניתן להצביע לכאורה, על מעשים ומחדלים, שיש בהם משום אותה האשמה הקשה: "לא האמנתם בי להקדישני".
האם יכול להיות, שהמקרא ביקש לומר את מה שהאוזן לא רוצה לשמוע. שגם משה ואהרון כבני אנוש, בסופו של דבר מעדו ולא "האמינו" בדבר ה´, במובן זה, שהטילו ספק ולו הקטן ביותר ואשר כגודל ערכם נחשב להם כחוסר אמונה חלקי: בענין "קידוש ה´".
אם כן, בהחלט יכול להיות, שהמקרא מבקש לומר, כי בסופו של דבר, גם בעלי האמונה הגדולה ביותר, יש ויכול כי בני אנוש הם בסופו של דבר, וכי גם הם עלולים למעוד ולהיכשל במגזרות אלו או אחרות של"האמונה".
ובמיוחד מנהיגים דגולים, עלולים הם למעוד באותה מגזרת צרה של חוסר האמונה של: להקדישני לעיני כל ישראל.
אבל, מבקשים אנו לטעון דבר אחר.
במסגרת סמליו של המטה ותהפוכותיו ההיסטוריות, באה התורה לומר דבר גדול. ככל שמתקרבים לארץ ישראל "המטה", צריך למצוא את מקומו הפאסיבי בלבד.
מנהיגים בישראל, כשיש להם "ריב" עם עם ישראל, מצופה מהם להפוך את עצמם אפילו ל"דחלילים", המדברים עם הדומם והכל למען קידוש שם שמים שיש בו כדי להשיג אחדות של כלל ישראל.
ולעולם לא "לנופף" במטה האלוהים שבידם (הסמכות) כדי אפילו לחבוט בחמת זעם, ולו גם בדומם הקשור בעם ישראל. ודאי לא באחרון העם.
כאלה נחשבים לעולם בעיני הקב"ה, עם כל גדלותם "כלא מאמינים", באותה נגזרת יחודית של מנהיגות של חוסר אמונה שלימה להקדיש שם שמיים לעיני כלל ישראל דגש על "כלל ישראל".
למרבה הצער, בדיוק בפגם שכזה, לוקים כיום גדולי תורה. הם נכשלים שוב ושוב ביחסם לכלל ישראל ובחוסר סגולתם לקדש שם שמיים לעיני כל ישראל. .
