אמרתי לה עדיף לשכוח
עדיף להעסיק את המוח בפרטים קטנים, עדיף לא לזכור את מה שקשה לסחוב.
כך אמרתי לה
אך היא לא שמעה לי.
חודשים השלתה את עצמה
ימים ייסרה את נפשה
בלא מודע.
ואני המשכתי להפציר בה,
אפילו ניסיתי להכאיב לה
לגרום לה לחדול מההרס הנפשי שהיא עושה לעצמה.
אבל היא המשיכה בשלה
העלתה את כמות הסבל הנפשי שגופה יכול להכיל
עמדה על שלה
כאילו הדברים נכנסים לאוזנה
ובניד עפעף נסים על נפשם.
כשמצב רוחה החל להפוך לקיצוני
להשתנות יתר על המידה
נכנסתי למצוד אחרייה
החלטתי להניא אותה מהנזק שהיא עושה לעצמה.
המשכתי לדבר איתה, לדובב אותה
כדי שהיא תוציא את כל מה שמעיק עלייה.
נתתי לה לבכות
ודמעותייה הרטיבו את חולצתי.
עייניה הגדולות בהו בי בחוסר מנוחה
ומתוכן ניבטה אלי ילדה שלא מוצאת את עצמה
אובדת בצילם של הגדולים והמבינים ממנה,
אובדת בעולם לא לה
כאילו היא יצור מגלקסיה אחרת.
אך למרות כל הדיבורים שלי עימה
אי שם פנימה הרגשתי שאני מדברת אל הקיר.
אז לבסוף וויתרתי לה
הרמתי יידים
נכנעתי לנחישות שלה.
עכשיו אני מצטערת שלא המשכתי להילחם ולהיאבק עד כלות כוחותי.
כי אולי הייתי יכולה להציל אותה מעצמה.
אבל אני אמרתי לה
והיא-
היא לא שמעה לי.
תגובות