בס"ד.
חומש הקורבנות , פותח בקריאה מהדהדת . "נכה" משהו , מסוייגת . קריאת ה´ למשה להכנס לאהל מועד . קריאה זו ודווקא כמילה ראשונה הפותחת חומש זה , נכתבה ב"א" זעירא.
והשאלה שצריך לשאול , למה?
מה בדיוק, ביקשה התורה לאותת ולרמוז לנו ודווקא במילה הפותחת את חומש הקורבנות .
וכאילו להרבות מבוכה ,הרי שגם בפרשה הבאה פרשת צו מוצאים אנו שוב, אות זעירא נוספת האות "מ".
אם כן מה פישרן של אותיות זעירות אלו.
צריך אולי להקדים ולהעיר , כי דומה שמדע הפרשנות של האותיות ה"זעירות" וה"רבות" במקרא ,לכאורה, אינו מפותח דיו . הרי מכניזים זה שללא ספק באה לבטא פונקציה מסוימת, ראוי לו שיתבהר ויפוענח ולא רק באופן מידי מקומי, אלא במסגרת רעיונית כללי יותר.
,על כל פנים, ענינו הינו פרשה חשובה זו .ועם כל הכבוד ההסברים המעטים שמצאתי, נראים בעיניי מאולצים ונטולי זיקה לתוכן ולרעיון הכולל.
יש בינינו המזדרזים ללמוד ולהנחיל את תורת הקורבנות , כאילו אותו המקדש השלישי, שלא בכדי נאמר עליו, שירד מהשמיים, יחזור להיות תעתיק נאמן של קודמיו ואשר ,בו אוסף של פולחניות ארצית בלבד . בהערה זו, למעשה כבר ביקשנו לספר את סיפורה של ה"א" הזעירא של "ויקרא" ולא רק סיפורה בלבד, אלא גם סיפורה של ה"מ" הזעירא שבפרשה הבאה .
אם כן, כשמשה עלה להר סיני לקבל התורה נאמר :
"וירד ה´ על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה´ למשה אל ראש ההר ויעל משה".
אם כן, הנה לנו, הקריאה ב"הא" הידיעה" שבה משה עולה ומתעלה לראש ההר ומקבל שם מפי עליון את התורה.
והנה, כשנבנה המשכן, עמד משה בחוץ והתקשה להכנס ולעקל פרק זה שבתורה, אותו המימד הפולחני - מעשי. שבראיית הנצח הוא כל כך לא משמעותי ולא לענין משה כאדם התקשה לרדת מאותה התעלות של תורה של ראש ההר, לתורת קורבנות של תחתיתו של ההר.
הקב"ה הבין מה מתחולל בנפשו של משה והבטיחו כי לעתיד לבוא, יתבטלו רוב הקורבנות ואולי אף כולם. אך בינתיים זקוק העם הזה לאותה פולחניות
לא נחה דעתו של משה ,שאותה הקריאה לעלות לראש ההר לקבל התורה ,תהא כאותה ה"קריאה" של מתן ההוראות לגבי הקורבנות .
וכך משה עמד וביקש להבחין ולהבדיל בין שני קריאות אלו להבדיל בין העיקר לטפל, בין הנצחי לאירעי .
וכך הסכים הקב"ה שאותה הקריאה לגבי הקורבנות, תהפוך לקריאה מסוייגת , עם אורך "נשימה" קצר ומוגבל אך לאותם דורות שנצרכו לכך ולא ניתן היה לספק אחרת את אותו הצורך.
אם כן, אמר לו הקב"ה למשה :ממשה משה כנס, שאתה נכנס אך לאוהל והוא מוגבל ב"מועד". ובשביל שהן האוהל והן המועד על כל משמעותם הפולחנית זמניים הם הרי ש"א" זעירא של "ויקרא" תסמל זמניותו של ה"אוהל" ו"מ" זעירא שבפרשה הבאה תסמל אירעיותו של ה"מועד".
וכך ה"א" הזעירא של "ויקרא"מסמלת למעשה שניים
- הקורבנות "מזעירים" את דמות ה"אלוקים" כאילו גם ה"א" של אלוקים מוזערת
- ה"א" הזעירא מסמלת כאמור גם את זמניותו של ה"אוהל".
על רקע האמור, יובנו אולי עתה יותר, שני יסודות חשובים ביותר שבפרשת ויקרא.
הפרשה מסתימת בעבירות שבין אדם לחברו ואלה משתכללות לכלל מעלה הכי גבוה של " מעל בה´" לאמור אם עד אתה החטאים והאישומים שחייבו קורבנות נדמה היה שבהיותם בגין עבירות שבין אדם למקום מעלתם גבוהה יותר באה הסיפא של הפרשה להשמיט כליל אפשרות שכזו והעמידה את העבירות שבין אדם לחברו כעיקר וכבעלי נפקות של "מעילה" בה´ ,שהיא יותר מסם חטא ואשם . לימים הנביאים ישובו חזור ושנו לבטא הרעיון של "חסד חפצתי ולא זבח"[להזכיר גם כי, משה ואהרון נענשו שלא יכנסו לארץ באותה האשמה "על אשר מעלתם בי..."] .
וענין שני, הפרשה מדגישה, כי אין להקריב קורבן של שאור" מחד ושל "דבש" מאידך".
שהרי השאור מכאן והדבש מכאן מסמלים את פסגת המתת והמזון . לגבי אלה חס הקב"ה שיעלו באש ביומרה של ריח ניחוח. לגבי אלה, ביקש הקב"ה להבהיר , כי דווקא המיטב שבמיטב, לא יכלה באש, אלא יוותר כקורבן "אדם לאדם" אשר יפרנסו אלה את אלה במתת של חסד, שהוא בעיניו יתברך, שווה עשרות מונים מכל קורבן : "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית".
וכך אם נשוב לאלה שבהם פתחנו . אותם ההוגים בתמימות רבה על שובו של "בית המטבחיים" של המקדש . אלה לעניות דעתי טועים ושוגים . אלה גם אינם מבינים כי בהפוך על הפוך, הם אשר גם דוחים את השעה לקימומו של המקדש .
שהרי בית מקדש שלישי, לא יכון אלא אם תחלחל ותופנם סוף סוף התובנה הבסיסית כי הקב"ה אינו נזקק ואינו מצפה לקורבנות .[לכן גם הנביאים החלו לקדם את האלטרנטיבה : "ונשלמה פרים שפתינו"]
הוא הקב"ה, כאמור מבקש בעולמו, קורבנות אחרים מתת אדם לאדם . שתהא בעולמו מערכת סגורה כעין כלים שלובים שבהם עשירים מאכילים תדיר עניים וכך אותו מעגל של עוני שהוא גלגל חוזר הופך תמיד למתוק של גאולה שאינה נגמרת לעולם /
הואיל ואני יודע כי הדברים יקוממו מי הקוראים ביקשתי להטיל למדוכת השכנוע ודווקא לבסוף עוד תימוכין כדלהלן .
לא בכדי המקרא עצמו עושה אבחנה בין קורבן בהמה שלגביה נקט לשון "אדם",לבין קורבן מנחה שלגביה נקט לשון "נפש". ולא עוד אלא שכבר בפתיח של פרשת הקורבנות, יותר מרמזה התורה, כי כל הקרבת קורבן, אינו אלא למעשה, דלדול המשאבים ההדדיים, שנאמר :
"אדם כי יקריב מכם" .
אדם שמקריב, הוא מקריב מכם שהרי באותו הקורבן ניתן היה להאכיל את עניי הקהילה . וכך כל כך ברור כי כל קורבן יורד למעשה ממכסת הרזרבה הכללית שצריכה לעמוד לרשות מי שאין לו והוא זקוק לה ביותר.
וכך נמצא, כי יכול שגם קמה לעינינו, כעין אקסיומה :כל מה שנתרם לערפל אשר שם האלוקים, נגרע למעשה מהאדם, שכה זקוק לו בארץ
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
