האטד

היֹה היה בחצרי אטד

נטול ציץ ופרח ופרי,

יבש היה האטד, נובל,

לא תואר לו ולא הדר.

סמוך ונראה מאטדי – זית,

מדושן, פארותיו טעונים,

נטוע היה

לא נשל הזית, לא כמש,

בפי היונה, לעת ערב,

ובחלום נבואה –

ניצב מימין ומשמאל מנורה.

מעבר אחר  כמטחוי ראיה – תאנה,

סעיפיה רעננים, תנובתה מתוקה

ופגיה חונטים והולכים.

פלגי מים בין רגבי אדמתה

ורסיסי טל משמים.

עלוותה – בגד ראשון,

ואף השלווה בה משולה.

במרכז הגן, נראה מכל עבר – גפן.

פורחת הגפן, בשלה, ניצניה סמדר

תירוש יקביה - משמח, ויינה - יצהיל פנים,

דליותיה מהלכות על מים רבים

ואשכולותיה – בעיתם.

בה נשתבחה ארצה

ובה נמשל לא פעם – העם הנבחר.

עצוב היה האטד

רצה גם הוא לפרוח באביב,

אפילו מעט.

ובקיץ - עסיס להניב,

רק קצת.

אך רק קוצים ודרדר

ובלבו פנימה מר.

פעם שמע האטד שמועה

על ברווז שהיה מכוער

והנה הוא ברבור,

ובלבו אמר

אולי גם ממני יום אחד

ינצו רימונים

או אפילו כפֹת תמרים.

חיכה האטד, המתין

יום ויומיים

אפילו שבוע ועוד שנתיים,

כל בוקר

והנה הוא אטד

דבר לא השתנה.

ביום אחר שמע דרשה

מאיזה פרח מרהיב

או עציץ מטופח

שיש לשמוח

במה שניתן,

והעיקר -

שלא יהיה מר.

ניסה האטד בכל כוחו

לשורר ולרון

לחייך ולראות רק טוב,

אך במה ישמח

ולמי יעניק מִטובו,

כשאין בנמצא

מתעניין

ואף לא מי שיעצור רגע לידו

ויתבונן.

אינני יודע מה עלה בסופו

של זה האטד,

אולי עדיין

עומד לו בגן

בדד,

מחכה לפרוח באביב.

ואולי השלים עם קוציו

ושמח בהם

לבדו

עם עצמו.

אך בזאת הנני

משוכנע

אולי הזית הגפן או התאנה,

אך האטד

במלוכה

ודאי לא זכה.