הייתה זו שעת צהריים , היא ישבה לבדה והחלה לחשוב בראשה על כל התקופות היפות שחוותה.
היא נזכרה בהיכרות הראשונה שלה עם מי שהיום היא מכנה חברה הכי טובה, השיחה הייתה קצת מוזרה בתחילה , אך לאט לאט הקשר התפתח והתהדק היא אמרה לעצמה "הנה סוף סוף מצאת חברה שבאמת תהיה שם לצידך ותמיד תתמוך בך ולא תעזוב אותך" הכל היה נהדר היא צמחה קיבלה ביטחון הרגישה שסוף סוף יש לה משמעות בעולם הזה שיש לה מקום.
ואז הן ניפגשו לראשונה היה זה יום נהדר מבחינתה היא חייכה , מזה זמן רב שלא עלה חיוך על פניה.אך לאחר היום הזה הכל השתנה היא הבינה שהיא הייתה זקוקה לזה היא הייתה זקוקה לחברה..היא לא סיפרה לחברתה שהיא בעצם החברה היחידה שלה.ושאין לה עוד איש מלבדה.
היא החלה להיזכר בתקופות בית הספר כאשר הייתה יושבת לבדה בהפסקות או כאשר הייתה עוברת במסדרונות ואיש לא היה מתייחס אליה.כאילו הייתה אוויר , בתקופה ההיא היא לא הבינה כמה זה חשוב.רק לאחר אותו מפגש היא הבינה כמה שהיא זקוקה לחיי חברה.
באותם הימים הראשונים לאחר המפגש היא הרגישה שמשהו לא כשורה...היא רצתה לדבר איתה לשאול מדוע , אך היא הייתה קרה כמו קרח והתעלמה לגמריי מנוכחותה.
פרץ ריב..קטן לא רציני אבל אחד כזה שמשאיר צלקת בלב לתמיד.ואחריו באו ריבים יותר גדולים עד הריב האחרון שכמעט ניתק את הקשר אבל היא נשארה לצידה,עדיין נשארת.
ועכשיו שהיא כותבת היא חושבת כמה שהיא מרגישה לא שייכת ,לחברתה יש לה את החיים שלה את החברים את החבר הכל..ולה יש רק אותה.היא רוצה לנתק רוצה לעזוב אך לא מסוגלת אפילו ניסתה לרמוז לה אך ללא הצלחה.
התמונות הן אלה שהכי כואבות לה,כל החיוכים והחיבוקים שלעולם לא יהיו שלה..היא אינה מסוגלת להגיד לה זאת שבעצם התמונות שלה עם אחרים כל כך מכאיבות לה -כי לה אין אפילו תמונה אחת עימה.וגם היא רוצה , אך זה לא יקרה היא יודעת בליבה שלעולם לא תשוב לראותה.
ועכשיו..אני יושבת פה כותבת את הקטע הזה וחושבת מתי החיוך הקטן והמזויף יתחלף לו בחיוך גדול ואמיתי...
