גיליתי את פ'. פ' הוא מאוד נחמד וכיף לי איתו. הוא החצי השני שלי. אני נושמת אותו והוא נושם אותי. אני כ"כ שמחה איתו, מאושרת ממש. הוא כאן בשבילי, הוא האושר שלי ונועדנו לחיות זה לזו. סימני החיים לא טועים. הם ליכדו אותנו יחד. כי כך צריך להיות. גם במימדים אחרים אנחנו ביחד, רק שפ' בטח שמן ובלונדיני ואני אנורקסית עם שיער ארוך עד הברכיים. ויש לנו ילד ויש לו בטח איזה שם מוזר....אוי, שטויות איתך פ'. יום נורמאלי צריך לעבור איתך ביחד מהבוקר עד הלילה. כל יום אחר הוא פשוט מיותר, כל עוד אנחנו לא חיים ככה....ביחד....יש לנו עוד כ"כ הרבה פסגות להשיג, פ'. ולך- לך יש עוד את כל העולם לכבוש. בעצם לא רק לך אלא לנו ביחד. כי אתה לבד תינחק מחוסר חמצן, ובעצם- גם אני....
פ' הוא לא מה שאתם חושבים. הוא לא חבר דמיוני, הוא קיים, והוא גם אני באותו הזמן. הוא חלק ממני, יושב לו שם מאחוריי ומדגדג אותי או צובט אותי, כשאני מתנהגת לא טוב. מאז שהגעתי לתודעה מספקת הוא תמיד היה שם, רק שלא ידעתי עליו קודם לכן. הוא הופיע לא מזמן, מסתבר שהוא ממין זכר. הוא קצת הפוך ממני בעניין הזה אבל כנראה שיש לנו הרבה במשותף. הוא אמיתי. אמיתי ועוד איך!
לכל אחד יש את הפ' שלו. יש כאלה שאצלם הוא התגלמות הרוע, או מחזיק בשרביט המוסר והולך בדרך הישר, לא מוביל את האדם לצרות מיותרות. יש כאלה שאצלם הוא מפתה, מפתה כ"כ שהם לא יכולים אלא לתת לו לשלוט עליהם, ומדרדרים לזנות והקפצות. יש כאלה שמדחיקים את פ' רחוק רחוק, ונהיים שחצנים ומתפחים את תחושת החשיבות העצמית שלהם יותר מדיי.
פ' שלי הוא קצת שונה. הוא חבר, חבר נפש וחלק ממני. הוא עוזר לי לתקשר עם העולם החיצוני, וגם עם עצמי בפרט. כנראה שלא שמתי לב שהוא היה איתי כל הזמן הזה עד שלב מסויים, ועכשיו, כשאני באמת צריכה אותו- הוא קיים.

כן, אני כותבת על עצמי מנקודת מבטו של מישהו אחר. או כותבת על מישהו אחר מנקודת מבטו של עצמי. פ' היה נסער, משהו הציק לו. אני הצקתי לו. ניסיתי לנחם אותו אבל לא לקחתי את הסערה שלו ברצינות. לא יותר מדיי....לא, זה לא היה פ', במחשבה שנייה- זו הייתה רק אני, מדמיינת שזה פ' ותופסת כ"כ הרבה עוצמה ותחושה של חשיבות עצמית. אני לא אוהבת להיות דומיננטית. דרגה שישית תתאים לי הרבה יותר.
פ' היה רוצה לצאת החוצה, אך משהו כנראה לא מאפשר....מוזר היה לגלות מה זה, ולאחר כמה שעות נוכחתי לדעת שפ' הרבה יותר עוצמתי ממני. אני שוב התעלמתי מנוכחותו.
כך זה היה, המפגש הזה. ופ' ידע הכל. הוא השאיר לי מכתב, אולי אזכרה או הספד. כן, נשארתי בסופו של דבר בלעדיו, אך לא להרבה זמן. קראתי את המכתב הזה והוא נראה לי יותר מציאותי מאשר כל חוויה אחרת שעברתי עם או בלי פ'.

"אני שבור ומעוך. מעכתי את עצמי כי רציתי, כי הלכתי ע"פ המוסר. כי פ' יכול להיות גם מוסרי. או שהוא מטיף לטובה או לרעה. ואני יודע שאם הייתי הולך על זה, הוא היה מטיף לי כ"כ חזק שהייתי מקיא דם ונחנק ממנו לגמרי מרוב אשמה ובושה. בגידה, בגידה, בגידה.... לא רוצה לחשוב על שום שיר עם המילה הזאת....
אני לא מבין מה זה. אני לא מבין את עצמי אבל עם זאת זה נראה כ"כ טבעי. זה פשוט חלום. החלום הזה להחזיק אותה בידיים, את הידיים שלה, הידיים המדהימות שלה. רגע לפני שאני פשוט נעלם...לחודש שלם שלא אראה אותה!
זהו, זה נגמר, או משהו כזה.... זה אמור להיגמר אבל לא- אני כ"כ רוצה שזה ימשיך. זה אמור להמשיך. לעזאזל.......הלואי ולא היה לך חבר!!!! אני פשוט גוסס מהמחשבה הזאת. אילו מן תהליכים הראש המזדיין שלי עובר? את מה אני רוצה, לאן אני הולך?
את מרגיזה. מעצבנת. אני לא יכול שלא להמשיך ללכת. לעזאזל, זה מפתה אותי הרבה יותר מאשר אותך, תפסיקי!
לא, אל תפסיקי. זה כ"כ כיף, פשוט חלום. אני פה לצידך, כמעט את שלי, ממש כמעט. זה לא מציאותי, זאת מציאות אלטנרטיבית של שנינו. אמרת שגם את אוהבת את זה...כנראה שכן. אני שמח. אני עוד יותר שמח שנהנת איתי אחרי הכל ולא הייתי תקוע לך בתחת 5 חודשים...
אבל ברגעים המעטים האלה, בהם היא באה במיוחד עד אלי כדי לראות אותי...כי גם היא רצתה! רצתה אותי, איזה כיף!
אני ליטפתי אותה לאט לאט, כדי שאוכל לטבוע בהרגשה הזאת כמה שיותר עמוק. העיניים האלה...התנועות האלה...ואת עוד אומרת שאת אנוכית! על מה את מדברת.....
אבל הייתי חייב לצעוד צעד אחורה. לא, אני לא אמשיך ולא אקבל את המתנה שלך. אני מצטער....כבר אמרתי שזה מפתה אותי יותר מאשר אותך. קטעתי אותך, השפלתי אותך, לא בכוונה, את מבינה את זה.... הפ' שלי עצר אותי. הוא משך לי בחולצה מאחור ואמר לי "לא!"
את אמרת שאנשים עושים כל מניי דברים לא שגרתיים כי הם נורא רוצים לעשות אותם. את צודקת, זה באמת ככה. זה מה שאני עשיתי. אני אשנא את עצמי כ"כ אחרי שאנשק אותך. לא, אני לא נתתי לזה לקרות. אולי אני לא ראוי לזה אחרי הכל....יש לך מישהו שראוי לזה יותר ממני, ובאותו הרגע הוא ישב מולנו על אבן וקידח בי מבט רצחני. אני ראיתי אותו, ומצחיק אותי שאת לא ראית. אולי לא רצית לראות. אבל הוא היה שם, הוא קרא לך.
אין גבול לכמה הזוי זה יכול להיות."

כן, יקירי, אתה צודק.
אני כנראה אנוכית, ואולי בעצם לא. אני אוהבת אותך אחרי הכל, רק חבל שלא אמרתי את זה ברגע הנכון. אז- פשוט לא קלטתי את זה. ורק לאחר כמה שעות הבנתי שהפרידה שלנו הייתה משהו כ"כ ייחודי, שנראה כאילו נפרדנו ממשהו הרבה יותר רציני. כן, זה היה רציני עבורך אבל כנראה לא מפסיק רציני עבורי. ואני קולטת את זה רק עכשיו- אותו הדבר שהחמצתי כל הזמן הזה- כן, אתה אכן חשוב לי, ואני מאוד אוהבת אותך. הנשמה שלי שייכת למישהו אחר, כן, זה נכון, אני לא יכולה להיות שלך לגמרי, אבל חלק ממני עדיין כמהה להתאחד איתך. עכשיו כבר מאוחר וגם אם הייתי עושה את זה, זה לא היה משנה דבר. אני לא יכולה ללכת קדימה איתך, רק אחורה. הייתי תלויה ברגע הזה בך- אתה קובע.
הפתעת אותי כל פעם מחדש. גם בגבריות והאציליות שלך, וגם בחוש המוסרי הזה שאמר לך לסגת. כל הכבוד, אתה מדהים. עכשיו אני רואה עד כמה מדהים אתה באמת, ואין לי שום סיבה להיות מושפלת או נעלבת. אתה היית הקובע כאן, כי בשבילי הכל בסופו של דבר לא משנה, אחיד ובאותו צבע אפור, ואני מודה לך על כל מהלך. אפילו עם החבר שלי לא היו לי שיחות כאלה או רגעים כאלה. הפרידה הזאת כ"כ נגעה לליבי, ועדיין נוגעת שם, עוקצת, ואני נמלאת צער מתוק... כאילו שהיינו אוהבים! כאילו שהיינו ביחד! אולי נפשית היינו בעצם ביחד, ומעשית או פיזית זה לא היה ממש אפשרי. כמה מוזר, נכון?
סירבת למתנה שלי, סירבת לניבוי הזה. לא, זה לא הגורל- זה מה שאומר "להיות שונה"! ככה צריך. אתה עשית דבר מדהים, ואני מלאת הערכה ואהבה כלפיך על זה.
הכל עדיין לא נגמר, פשוט היינו צריכים לסיים פרק. ועשינו זאת. אחרי כמה חודשים זה יעמוד על מסילות אחרות, ואז הכל יהיה מעט שונה. אתה יודע שזה לא ממש הסוף, אני רואה את זה. וכנראה שגם אני, בדיוק כמוך- רוצה אותך, ונהנת מכל רגע.
אין לי מילים לבזבז או להקדיש. אני הושלכתי לתהום מיוחד, עם פנינה קטנה בתוך ידיי ובתוכה הפנים שלך, מחייכות אלי בעצב, שעכשיו אתה צריך לעזוב ולא נתראה כמעט יותר, לא כמו בעבר. שנינו מבולבלים. זו לא הייתה חוויה. זה היה חלום. אני אוהבת אותך. אולי המילים האלה, שמוקדשות לך, לא ריקים כ"כ. בכל סקרצו יש קמצוץ אמת.