הירח הוא נצחי, כך חשבתי פעם, ועדיין אני חושב כך היום. נדמה לי כי כשהוא כמעט נוגע בקצה של ההר המושלג, הוא יימס אותו, אבל רק קצת, ויתגלגל במורד ההר עד שיגיע אלי. פעם, כשעלינו עם המשפחה האומנת שלי אל אותו קצה, בלילה- חשבתי שאוכל לגעת במו ידיי בירח, בלבנה. אך למרבה הפתעתי- זה לא קרה.
צלליות הם גזע מוזר המאפיין נשים כחלשות אופי, בעלות מראה דל ומינימליסטי שלא מעניין במיוחד את העין. באשר לגברים- עוד יותר חלשי אופי. רזים, חוורים ובדרך כלל לא שמים לב אליהם. אנחנו באמת היסוד החלש בחברה, אפילו יותר מרוחות רפאים. הרי שלאלה יש יותר כוח, הם מורגשים ע"י יצורים אחרים ולפעמים אפילו נראים, ולנו אין כלום. בקושי שמים לב אלינו, אנו בקושי מורגשים. כל שנותר לנו הוא לעמוד מן הצד ולצפות, לדעת את הכל מבלי היכולת לשנות כלום או להשפיע. בדרך כלל דורכים עלינו. כשהייתי קטן פחדתי מזה מאוד, אך הפחד חלף עקף ההתרגלות שלי לדבר הזה, למשהו שנחשב כדרך הטבע.
אבל אנחנו חיים לנצח. כל עוד השמש קיימת, כל עוד הירח הנצחי מאיר, כל עוד קיימים אנשים אחרים- אנחנו קיימים. עצם קיומינו תלוי במשהו אחר, וזה מה שתמיד הפריע לי. ז"א- אין שום משמעות לקיום עצמי, יחידני, עצמאי- לא. אנחנו חייבים למצוא שותף לחיים כדי באמת לחוות אותם. האם אין לנו שום יכולת להתבודד, לחוות את הבדידות במובנה הטוב? האמנתי שאפשר, אך עם השנים גיליתי שתהליכים מאוד מוזרים קורים בגוף ובנפש, מאין כמיהה לחברה, כמיהה בלתי ניתנת להסבר שרק צלליות מבינות. ובגלל זה- משפחה אומנת במקום להיות יתום ולהתקיים תחת איזשהו עץ יחיד. זה מה שנתנו לי. אחרי שגדלתי ועזבתי את המשפחה, שלא היה לה איכפת כלל אם אני אהיה במסגרת של איזושהי חברה או לא (כי הם לא היו צלליות), ניסיתי להתבודד במשך שלוש שנים, אך גמרתי בשכיבה חסרת מעש מתחת לגשר שליד הנהר. זה היה העינוי הכי גדול שעברתי (עד כה). בכל כוחי האמנתי שאני כן אוכל להתקיים לבדי, שאוכל לחיות בידיעה שעצם קיומי לעצמי עושה אותי קיים, ולא דמות חיצונית אחרת. אך מסתבר שהגזע שלי, הצללית, לקחה על עצמה את התפקיד וגרמה לי לסבול. איני יודע למה. התרחש תהליך נפשי מאוד כואב של עצב וקדרות שבשום פנים לא יכולתי לסבול, גם אם נורא ניסיתי להתעלם. הרגשתי כאבי בטן, בכיתי כל לילה, יכולתי להתעלף סתם כך באמצע הרחוב, הקאתי. ככל שהזמן עבר נעשתי יותר חולה וחולה. כאילו שמשהו בי כמהה להתאחד עם משהו אחר, ואני בתוך ראשי ידעתי טוב מאוד שאינני צריך מישהו כזה, שאני יכול להיות עצמאי!
הייתה מלחמה בין הגוף לנפש. כששכבתי אז מתחת לגשר, אחזתי בסכין גילוח ביד אחת, והיד השנייה רעדה והייתה מלאה בדם בגלל מה שניסיתי לעשות לה. כולי הייתי רטוב. כן, ניסיתי להתאבד, כי לא יכולתי לסבול את זה עוד. רציתי להיות עצמאי, אך הגוף לא נתן לי את השקט הנפשי שרציתי להשיג. החלטתי להתאבד כדי לפחות למות לבד, אך הגוף סירב להיכנע! הקפיצה מהגשר הראשון הביאה אותי לחוף שמתחת לגשר השני. היד הרועדת עדיין רעדה, הגוף עדיין היה חי. הראש צלצל בכאב נוראי, כאילו שמישהו מצלצל במשהו שבכוונה מכאיב לאוזניי, כמו איזו אלרגיה ממקור לא נודע.
אף אחד לא ראה אותי או ניגש לעזרה. הגזע, הדם שלי, צעק לי מול הפרצוף שלבד יהיה לי כ"כ רע, שאפילו להתאבד לא אהיה מסוגל, ורק השותפות עם יצור אחר תהיה הפיתרון. זרקתי את סכין הגילוח ולאט לאט עליתי על רגליי, מתנדנד כמו שיכור ומכחכח בגרון.
לא הייתה לי ברירה אלא להסכים עם הגורל המפגר הזה. אחרי שלוש שנים של חולי ושכיבה של כמה שעות עינוי ליד הנהר, הבנתי משהו, והלכתי לעבר הרחוב הסמוך כדי למצוא לעצמי....- היה כ"כ קשה לבטא את זה, אבל עם זאת הרגשתי הקלה מסוימת באותו הרגע- חבר. כבר החשיך. נעמדתי בצד הרחוב וצפיתי בדמויות הבודדות שעברו: ערפד, רוח רפאים, פיה, מוזיקאי, עוד צללית. לא ידעתי למי לפנות, ובאיזו צורה? יהיה קצת חבל להתחיל עם מישהו שלא מתאים לי בכלל, רק כדי להפסיק את הכאב. עמדתי כך כמה דקות. הראש חזר להכאיב, הבחילה התחילה לעלות לפתע. התרגזתי, וניגשתי לעבר איזו נערה צעירה, כנראה מוזיקאית.
- סליחה...אה, אפשר לשאול אותך שאלה?
- מה? טוב..בסדר...
- ..מה היה...היום הכי מאושר בחיים שלך?
- אה..היום בו פגשתי את חבר שלי.
- כן? זה היה היום היחיד? לא היו ימים אחרים?
- ...לא, כנראה שלא היו.
- טוב, אז...אז תחשבי על זה!
- בסדר, כנראה שזה מה שאעשה...
היא עיקמה את פניה והמשיכה ללכת במהירות. גיחכתי- תודה, גורל, על עוד לקח שאתה מלמד אותי. זו לא הייתה הדרך להתחבר לאנשים, ומי בכלל היה מאמין שאני אשאל משהו כזה? הייתי חוזר לאותו מקום מתחת לגשר, לוקח איזו אבן ומפצח לעצמי את הגולגולת, אך לא יכולתי. הייתה רק דרך אחת לצאת מזה. ברגע ההוא שנאתי את היותי צללית מאיי פעם, את הגזע המפגר הזה שגורם לי להיות כ"כ חסר יכולת, את הגורל היורק לי לפרצוף, לכמיהה שלי לחירות.
התחלתי ללכת לאורך הרחוב, לצידיי הפנסים. כמעט ולא היה אף אחד, פרט לערפדים שהתחילו לצוץ מהפינות, חוורים כשלג עם מבט צבוע. לא אהבתי ערפדים, הם היו אלה שדרכו על צלליות כל הזמן ועל יצורים אחרים בכלל. הם חשבו שהם הגזע המושלם, הכי עוצמתי. ואז עלה בי רעיון- אולי להפוך לערפד? שאחד מהם ינשך אותי, או שאמות או שאהפוך לאחד מהם. אז יהיה לי גורל אחר! התכנית נשמעה לי מושלמת כ"כ, עד שרצתי לעבר ערפד אקראי והיחיד שהיה ברחוב באותו רגע, לובש שחור ומעט גבוה. מרחוק פניו נראו חביבים, לא כאלה מכוערים. רצתי והתנפלתי עליו מקדימה, והוא הדף אותי בכוח עצום ומלא זעם. עפתי על איזה פנס רחוב וצנחתי על הריצפה.
- ממזר, מה אתה עושה, לעזאזל?!
התנשפתי והשתעלתי. הייתי צריך להתאושש אחרי מכה כזו.
- אני, אה...אה...
רציתי להרגיז אותו, או לפלוט משהו שיגרום לו ממש לזעום עלי. החלטתי לנצל את דקותיי האחרונות בתור צללית בנימה לפחות קצת משעשעת. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי בבת אחת על רגליי, הרמתי את ידי החתוכה, עוד מניסיון ההתאבדות שמעט דם טרי עוד נראה בה והראיתי לערפד אצבע משולשת מול הפרצוף. רציתי גם לפלוט משהו מפגר, אך הבחור ממש השתגע, קילל אותי ונתן לי אגרוף לפנים. הכאב היה בלתי נסבל, וכן תקוות השעשוע שלי נעלמה לחלוטין. כעת לא יכלתי ממש לקום על רגליי או לפקוח את עיניי. שכבתי על הריצפה, נצמד עם גוף לפנס הרחוב הארור. התחלתי לפחד. מעלי רכן אותו ערפד, נראה לי כפול ומטושטש. לפתע הוא נעלם והרגשתי אחיזה בצווארון חולצתי מאחור. התחלתי להיגרר אחורה לעבר הנהר.
- צל אידיוט, אתה הולך למות!
הוא שאג וירד במורד לעבר הנהר. התחלתי לצרוח "לא!! לא!! אל תעשה את זה!". הקול שבקע ממני היה צרוד וצווחני. הוא רצה להתביע אותי, ואני רציתי שהוא ינשך אותי! זה נגד לגמרי את כל התכנית!
- אני...אני רק רוצה להיות כמוך!! לא, את תעשה את זה, בבקשה!!
- מה?!
הוא עצר לפתע, סובב אותי לעברו ורכן מעלי.
- מה אמרת?!
- אני...אני רק רוצה להיות כמוך...עוד אחד ממכם, בבקשה, אל תהרוג אותי כי לא תצליח!
הוא התחיל לצחוק בקול גבוהה ומתגלגל, כאלה של ערפדים מתבגרים וקשיחים. הרגשתי שאני נעלב. הפחד התחזק.
- מה ז"א, לא אצליח? בטח שאצליח. כל אחד אפשר להרוג, אפילו צל מסכן כמוך.
- לא, בבקשה לא. אני.... אני ניסיתי להתאבד, אתה רואה? - הראתי לו את היד המצולקת- לא הצלחתי, אתה רואה?
הוא גיחך.
- אפילו בלהתאבד אתה גרוע.
- לא, אני...
הוא התחיל לגרור אותי שוב לעבר הנהר, לא מקשיב לצרחות המחאה שלי.
- אולי לפחות תשתה את דמי?
התחננתי, ולמען האמת הרגשתי די טיפשי באותו רגע. ערפדים לא אוהבים כשהטרף מוגש להם על צלחת, הם היו רוצים להשיג אותו בעצמם.
- למה אתה חושב שהדם שלך ראוי לשתייה? דם של צללית הוא דם תפל.
הוא אחז בכתפיי והצמיד אותי אל הגשר.
- למה אתה רוצה להפוך לערפד? למה אתה חושב שאתה בכלל ראוי לזה?
- אני, אה...אני רוצה להיות לבד.
הרגשתי עצב בוקע מבפנים. עצב של חוסר אונים. התחלתי להרגיש טוב, יחסית. היד לא כאבה, הפנים הפסיקו לצלצל. הגוף שידר סימנים חיוביים, אך בתוכי הרגשתי את הדמעות מגיעות אל גרוני. הערפד גיחך על דברי האחרונים.
- אז תתבודד, מה אתה רוצה ממני, לעזאזל?
- אני...לא רוצה להיות צל.
הבטתי על פניו בפחד. הוא גיחך שוב והביע זלזול.
- אני לא רוצה, בסדר? אני רוצה להיות ערפד. אתם הרי הגזע המושלם, לא? קדימה, מה איכפת לך לעשות מצווה? תגאל מישהו...
רעדתי, עדיין צמוד לגשר. עצמתי את עיניי בכוונה, כ"כ חזק עד ששום נוזל מלוח לא יחרוד דרכן. העצב הזה, חוסר האונים האלה. מדוע הם באו? אחיזתו של הערפד נעשתה יותר רכה, ונימת קולו מופתעת.
- אבל למה? מה רע לך בתור צל? ואו, אתם באמת הגזע הכי חלש. אתה לא יכול להתמודד עם עצמך עד כדי כך שאתה בוכה! זה מדהים!
והוא עזב אותי, נותן לי ליפול על הדשא הקר ליד הקיר המאובן של הגשר. בצבצה תחושת שובע מתוך הבטן. לא הבנתי למה.
- אתה...יכול לעזור לי?
נאנחתי והתקפלתי בתוך עצמי.
- אולי, תלוי מה יצא לי מזה.
- תהפוך אותי בבקשה לערפד.
- שום סיכוי.
- למה?
- כי הדם שלך לא שווה את זה.
- אבל למה?!
הערפד שתק לרגע מלענות לי. הוא נאנח.
- אתה צריך להשלים עם מי שאתה. אתה לא יכול להחליף את דמך במשהו אחר. ככה נוצרת, וככה תחייה. ואין שום דבר שתוכל לעשות בנידון.
- אבל אתה כן יכול לעשות משהו בנידון. קדימה, תטעם ממני, מה איכפת לך?
- איכס...אני לא אעשה את זה. אתה כ"כ חלש אופי, זה כ"כ מגעיל. ובכלל, מה הבעיה שלך?!
- אני רוצה להיות בודד.
- פחח...אז תתבודד כבר ותעוף מפה!
- אני לא יכול.
- למה?
- כי אני צריך מישהו לידי.
- אתה.... הומו?
- הלואי, ככה לא הייתי סובל.
הוא נרעד, צעד מספר צעדים אחורה ובהה בי כאילו שהייתי מטורף. הייתי כ"כ עייף, רציתי לישון, או פשוט להיעלם במימד ולא לחוש את עצמי כלל. היה כ"כ קר...
הערפד מלמל משהו, הסתובב והתחיל לעלות חזרה לרחוב. שמעתי את צעדיו מתרחקים, את ההוויה שלו מתרחקת. התחלתי להתנשף. ריח מסריח מהפה התחיל לעלות, הרגשתי בחילה. הראש שלי התחיל לכאוב, כאילו שמצלצלים במשהו שאני לא יכול לסבול, מעין תגובה אלרגית לא ברורה. הכאב התעצם ובא בגלים. ניסיתי לקום על רגליי כדי לגשת לנהר ולהקיא, אך הידיים כשלו כאילו שמחצו אותן באבנים. כל זה קרה כ"כ מהר ובאופן כה חודרני עד שכל גופי נרעד בבת אחת, מעין קפיצה של כל המסה ביחד. בום-בום-בום הראש שלי עמד להיסדק, הבחילה הייתה בלתי נסבלת, ולפתע נהיה כ"כ קר. התחלתי צורח בכל הכוח, מרוב הכאב הנוראי הזה שכבר היה מוכר לי, ולא היה משהו שיכלתי לעשות כדי שהוא יעלם. צעקתי, קראתי לעזרה אך אף אחד לא בא. הרחוב כנראה היה ריק. צרחתי פעם נוספת, מנסה לקום, מתפתל, כשלפתע משהו הרים אותי גבוה והשעין אותי אל הקיר. הרעדים עוד הצליפו בגופי, אך נחלשו לאט לאט. הכל כאילו צנח וזלג ממני, כל הכאב לעבר הנהר. הרגשתי דמעות, רוק וזיעה זולגים מכל חור, השיער כאילו עמד כל הזמן וכעת הוא צונח לאט לאט על ראשי. בכוחותיי האחרונים פקחתי את עיניי וראיתי את אותו הערפד מולי, מחזיק אותי בידיו ומצמיד אותי לקיר, מזועזע. ניסיתי להגיד משהו אך כל מה שיצא ממני היה בירבור חסר משמעות. התעלפתי.