בס"ד
שיר הדייג
חוט חזק, שקוף ודק
אוחז בנו. לכל אחד יש חוט שלו בלבד
מן הטבור אליך. אל ליבם של הדברים.
אתה. ממךאליך.
כל החוטים שבים ומתכנסים אל נקודת האיין והאור
ובידך אתה אוחז בכל אחד מהם ובכולם גם יחד
אבל בנגינתך הרגישה על מיתרי ליבנו
אתה מיטיב כל כך לפרוט
ולכל חטו אתה נותן את המגע המיוחד שלו, המדוייק.
כי רק אתה יודע מה כוחנו. כמה ומתי למשוך. ואיך. וכמה להניח.
דייג רחום
אינך רוצה במות המת.
אתה יודע בדיוק את המידה והתזמון.
שכן אתה הוא שיצרת וחיברת לנו
עוד לפני הכל
את כבל הטבור האנושי
העב והמגושם, נפתל, עמוס בדם חיים
בדם שפיר ומי נידה, לכן אבינו
רק אתה באמת יודע
שקשה כל כך לבוא אליך
כבל היצרים והשקרים
מושך אחורה ולמטה
לצינוק.
ויש שמתעכבים הרחק הרחק
מטושטשים ועייפים, אינם רואים את ראש הטור
אינם יודעים לאן הולכים ולמה.
מאובקים, מיוזעים הם נשרכים במעלה של איזה ג'אבל
בלי דעת, בלי תכלית, בלי תקווה
כבר שכחו או לא שמעו אף פעם על המיים.
אני- מלכי ואלו-קי
בגזרתך- ברוב טובך האינסופי יודעת שעלי להיות שם, עם כולם
רק כך הרי אפשר לנוע באמת קדימה
וכמו בפקק תנועה גדול רק סבלנות ואהבה בלי תנאי יועילו
ואף על פי שמטבעי אני דגיג פזיז ומתבודד
מתוך בחירה או שמא בלעדיה
אני נמצאת במאסף
כמו שבט דן
ומתלקטת עם עלי הסתו האחרונים
נלחמת בעמלקים המזנבים בשיירה.
אבל זוכרת, עם כל זאת
במאמץ מודע את מה שכבר ראיתי ושמעתי בהר
את הד ההבטחה.
יודעת ,לא יידח ממך נידח"
אתה עשית ואתה תישא. אתה תביא את כל כולנו אל האור.
ובחלקי, אף שאני אשה של מיים
נופלים גם דם ויזע ואבק
טרשים ויובש, חום ומחנק
וזה בלתי נמנע ומייגע
אבל לרוב אני רואה בכל זאת.כך או כך
רואה את אורותיך.
אז כך, אנחנו שנינו בכתף נושאים
כמו המרגלים אשכול ענק של מתיקות מובטחת
ואת ארון הברית. ביחד
כי כך אכן רצית- שנישא עמך בעול
כמו ילדים קטנים שנהנים כשאבא
מרשה להם לעשות איתו דברים
שמותרים בעצם רק למבוגרים.
אבינו הסבלן, ודאי קשה
לשאת בעול עם מישהו כל קטן
אבל אתה אוהב מספיק. אתה תמיד מוכן
את "צעדיך" להתאים לקוטן כף רגלנו.
אמצנו, אבא, כי גם לנו זה קשה
אנחנו מתעייפים מהר, מתייאשים מהר
זקוקים
לים של חיזוקים
ל"תשומי".
תזכיר לנו או תעזור לנו להיזכר- הכל מאהבה
