אני מתחיל ללכת. וזה הורג אותי. צעד אחר צעד. עם כל צעד כאילו קרביי מתהפכים בתוכי

אני רואה אנשים. נחבא מאחורי מכוניות נוסעות, עצי פרי ובתים. הולך בשבילים האפלים ביותר. הקודרים. והנה איש. ושוב, אני צילו של עץ. עץ חי. מנסה לחקות אחר תנודותיו. מנסה לחיות. אבל, אני לא יכול.אני מת מבפנים, שם עלים חיים על ענפיי, והם נופלים. כי אני יבש מבפנים. מת

והאיש הולך. ואני ממשיך בדרכי. הולך ימנה, ובינות לבתים, בשביל-לא-שביל. אבל הולך

והנה אני מגיע. בית אבנים אפור, יבש ומלוכלך, חלונות מנופצים. ודלת, שעשויה מעץ משופשף, מתנדנדת על צירה, מבשרת רעות

אני צועד פנימה

חדר הכניסה, ומחסן מימין. אין בינהם דלת מפרידה. רק משקוף שחור מתקלף.חדר הכניסה משומש כחדר אוכל, מטבח, חדר שינה וסלון. החדר בגודל של 4+4 מטר

הקירות, עירומות מתמונות, מלאות בסדקים. בינות לקירות האפורים, נמצאת רצפת עץ. חסרת קורות, ומעלת עובש

חייב להיות כאן איש. לא יתכן שאדם נטש את כל זה. עם כל העובש והעתיקות, אדם גר כאן

אני מסתכל סביב. אני עובר במבטי החוקר מימין, הישר אל האיש העומד מולי.הוא כרגע הופיע שם. הוא לא היה שם כשנכנסתי. אבל, מהיכן הגיע? לא שמעתי את קול צעדיו, והרצפה החורקת עשויה להשמיע כל רחש

הוא מרים ידיו. אין לו נשק. הוא יודע שאני דואג שהוא יפגע בי. אני בטוח

הוא מצביע על הספות הבלויות. ואני מתיישב עליהם, מבלי להחסיר את מבטי הגועל שלי

הוא מתחיל לדבר. רק הוא מדבר.והוא לא מפסיק. אני לא מבין איך לא ברחתי ממנו, כשפגשתי אותו

ככל שהוא מדבר יותר, הוא נהיה נקי יותר. בגדיו מתכבסים תוך כדי דיבור, ומדרגות נבנים מהפינה השמאלית של החדר. הכל פשוט נוצר שם. זה לא יכול להיות.אני מסתכל שוב מסביבי. דלתות לבנות הקיפו אותנו. הקירות הסדוקים הפכו מושלמים והמחסן המבולגן, סודר והתרחב

אני מביט סביבי בתמיהה. דלת הכניסה התרחקה. בחדר בו ישבנו נמצאים שטיח תכול בהיר, ארבעה ספות נקיות, ושולחן עץ חדיש, ועליו אגרטל שקוף עם פרחים יבשים. כשנכנסתי זה לא היה כאן. לא יכול להיות. האיש המשיך לדבר. לפתע הוא הפסיק. נפרדנו בחיבה ויצאתי החוצה

רציתי לזכור איפה הייתי. כדי שאוכל לחזור. רציתי לראות שוב את החלונות המנופצים, הקירות הסדוקים, והדלת המתנודדת. יצאתי. הסתכלתי לאחור. התפלאתי לראות בית גדול, בעל שתי קומות. חלונות עגולים ודלת ברזל חדישה. גינה ירוקה מלאה בפרחים, מפיחה חיים בכל העוברים והשבים

לא יכול להיות. אני מדמיין. הכל בדיוק כמו שנראה כשנכנסתי. או שלא? אני מתקרב לעץ התפוחים הניצב בכניסה. אני מחסיר פעימה ונוגע בו. הוא מוחשי לגמרי. הוא שם

אני קוטף תפוח, ואוכל. זה התפוח הטעים היותר שאכלתי מחיי. טעמו כטעם גן עדן

הגיע הזמן לשוב. אני לא יודע למה. משהו גורם לי לשוב. לחזור למקור, ואני הולך הביתה

אני חוזר באותה דרך בה הלכתי. השבילים האפלים הפכו לשבילי כפר, מרהיבים ביופיים. צמחיה ירוקה ופרחונית מקיפה את שבילי העפר. ילדים בשנות העשרה לחיהם משחקים בכדורים במדשאות

אנשים מחייכים אליי. כאילו אני מחייך חזרה. ואני מחייך. כי הכל טוב יותר. כולם מחייכים, ואני שמח

רוח חמה נושבת. עננים לבנים בשמים הכחולים. להקת ציפורים מעופפת ממעל

ואדם אחד, הולך ברחוב, ולא מאמין שהעולם הקודר, כבר לא. ובמקומו עולם שמח

את הסיפור אני אני מקדישה לשתי ילדות יפות שלי, שגרמו לי לראות את העולם באור אחר, טוב יותר, ובזכותם אני מחייכת סתם, בלי שום סיבה, באמצע היום.