[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
[ליצירה]
הרבה אמנים יהודים נכחדו בזמן השואה
חלקם, נוצלו טרם שנשלחו ברכבות לשרפה
אכספרס, למחנות השמדה
ויונת ההומניות, האנושיות אייה? נכחדה .
לא הבנתי את המילה בְּאֹגֱנַת
תודה
[ליצירה]
[ליצירה]
לקריאתי
שַׁחַר גּוֹעֵשׁ בֶּטוֹן הָמֱמַלְצֵר,
ניקוד המילה השלישית מאיר נחרצות דו-משמעות
ל- בְּטון,
ול- בֶּטון
טון ממלצר
או בֶּטוֹן ממלצר שבשתיהן טמונה מחאה ותחושה כבדה.
מצד אחד ריקנות - גרוד קליפת הראש
מצד אחר - איים - בדידות ואגו כל אדם לעצמו.
והנוף הן הנוף הציורי והן הנוף האנושי מאיים על שלום הדובר.
שירך בקול העלם ה-י' מיותרת אם אני מבינה נכון את שירך
כתיבתך מעניינת, תודה
אמילי
[ליצירה]
ואולי זה בוקר אחר, להשכים עם שחר לגן, לעבוד בזיעת אפיים, ולתת קולנו בשיר...
באלי רק להגיד שאהבתי איך שהכאב כתוב כאן,
שאהבתי: מול, ב-, על, כּ-
שכאבתי אותה משלחת, מזרזפת, ממלמלת,
ככה מבוקר עד ערב, פשוט כואבת
ואת הדובר הסופג ומרחיק, ושותת מעוד לילה נצחי,
מתייסר בבדידותו.
קורע לקרא אתזה, בחיי--------
וליד השוקת הזו, כמה קטנוני לדבר על הניקוד, אבל שים לב פאתוס.. מתאים לך לדייק...
וכן, ולוואי וזה בוקר של זהב מתפרץ למעונך
בחדוות ניגונים ופכפוכים
כּנרת~~
[ליצירה]
מעט אקספוזיציה
מהן שבע דקות לעומת הנצח - [סימן שאלה, לא?]
לכן, בואי נחזור אל אותם מקומות ישנים - [בתחילה, לא מצאתי בשורה זו משמעות, לא אפיון ישיר ולא עקיף, מקומות ישנים [עתיקים, עבר]. בסופו של השיר.. עלתה בי נקודה שונה, אולי התכוון המשורר [או שלא] לישנים [בסגול תחת ה-ש'], מקומות שישנים [נמים].
בהם תחבנו ראשינו בין הכרים - מסתדר גם על צד הישנים-סגול, ביטוי המכיר בכוח הסקרנות הקולקטיבית, בלשון עמך: "דחפנו ראשנו במקום לא-לנו... והסתבכנו, או: דחף את האף".
יכולנו לישון כל היום - פשוטו ?
חלמתי. - התרה. תוצאה.
בגדול, שיר קצרצר וטעון, זיהיתי בו חרטה על העבר, קבלה לעתיד, נהנתי מנתוחו ונסיון ההבנה.
המשך בדרך זו [הקצרה?], שי.
פאתוס.
[ליצירה]
רטט.
בראשית הקריאה תחושת צמרמר פקדה אותי,
כל קורא-שירים-מקצועי מכיר את אותה התחושה.
מנסיוני התחושה מגיעה בעקבות שיר הנפתח במילות "מי"... ולשלך: "מי יפאר".
הסוף מעט "סוף משתנה", הנמען פחות מוחשי מבהתחלה וההמקדות עוברת אליה... ממנו.
בגדול, משאיר לקורא רצון לחוות את החוויה, לתהות על קנקן הרגש הנושן הזה... להטליא את קווצות אריג-השיר.
המשיכי והתעלי.
מתלול פאתוס.
[ליצירה]
תודה אמלודי.
אֹגֶן הכלי - שפתו, שוליו של הכלי.
אֹגֱנַת קדירת ההרג - משל תפח התבשיל (תבשיל ההרג) וגלש מעל שוליו של הסיר.
אף אמן יהודי לא נכחד בזמן השואה! הם נפטרו, אך הותירו אחריהם מחאה זעקנית וציורית אשר תוותר לנו לעד.
היטבת לחוש, אך לא במלואה.
תודה על קריאתך,
פאתוס.
[ליצירה]
יופי של איזכור.
נהדר לחוש בשירך את חווית הכותב, רגשותיו.
מחד, אבנים נחסרות, סדוקות, פצועות, פועמות המספרות לנו את אשר קרה.
מאידך, האבנים המסותתות, החלקות.
התקשיתי, מדוע האבנים השלמות אינן מספרות דבר, כי אם חולפות מול עינייך ?
או שמא זו אמירה בפני עצמה..
בכ"א, נהניתי.