[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
[ליצירה]
הרבה אמנים יהודים נכחדו בזמן השואה
חלקם, נוצלו טרם שנשלחו ברכבות לשרפה
אכספרס, למחנות השמדה
ויונת ההומניות, האנושיות אייה? נכחדה .
לא הבנתי את המילה בְּאֹגֱנַת
תודה
[ליצירה]
[ליצירה]
לקריאתי
שַׁחַר גּוֹעֵשׁ בֶּטוֹן הָמֱמַלְצֵר,
ניקוד המילה השלישית מאיר נחרצות דו-משמעות
ל- בְּטון,
ול- בֶּטון
טון ממלצר
או בֶּטוֹן ממלצר שבשתיהן טמונה מחאה ותחושה כבדה.
מצד אחד ריקנות - גרוד קליפת הראש
מצד אחר - איים - בדידות ואגו כל אדם לעצמו.
והנוף הן הנוף הציורי והן הנוף האנושי מאיים על שלום הדובר.
שירך בקול העלם ה-י' מיותרת אם אני מבינה נכון את שירך
כתיבתך מעניינת, תודה
אמילי
[ליצירה]
ואולי זה בוקר אחר, להשכים עם שחר לגן, לעבוד בזיעת אפיים, ולתת קולנו בשיר...
באלי רק להגיד שאהבתי איך שהכאב כתוב כאן,
שאהבתי: מול, ב-, על, כּ-
שכאבתי אותה משלחת, מזרזפת, ממלמלת,
ככה מבוקר עד ערב, פשוט כואבת
ואת הדובר הסופג ומרחיק, ושותת מעוד לילה נצחי,
מתייסר בבדידותו.
קורע לקרא אתזה, בחיי--------
וליד השוקת הזו, כמה קטנוני לדבר על הניקוד, אבל שים לב פאתוס.. מתאים לך לדייק...
וכן, ולוואי וזה בוקר של זהב מתפרץ למעונך
בחדוות ניגונים ופכפוכים
כּנרת~~
[ליצירה]
אסנת :)
האחזה בשמך מתנוסס למול עיניי ולא אגיבה ?
מעניין לי מאד המשקל בשתי השורות הראשונות:
"נתבדו אותיות.
התרבו התעלומות,"
באותה מידה יכולת:
"התבדו אותיות.
נתרבו התעלומות," וכו'..
אך כדרך היוצרים, אין מילה, משקל, אות או תג ללא משמעות.
"אין משמעויות" הינה תוצאה של נתבדו אותיות. התרבו התעלומות, נמחקו השורות, לכן קסם לי יותר בקריאת "ואין משמעויות".
התאחו האותיות,
למילים ולשורות,
בעלות משמעויות.
משהו קרה פה, או שיש פה מחזור הטמעתי של מילים ואותיות, או שארע אשר ארע ונתן לחייך, או לכתיבתך נופך חדש.
אחזור לעיונים נוספים,
פאתוס.
[ליצירה]
נהדר.
אם הבנתי נכונה את השיר, אזי שאבתי ממנו קורת רוח, וכדלהלן:
כמובן, וי"ו ההיפוך, הפיכה של עתיד לעבר/עבר לעתיד.
מאבל ויגון של חורבן הבית, הפיכתו בעזרת וי"ו החיבור לחג אהבה, את הבית אשר נחרב אנו מקימים מעפר, בנין זוגי עדי עד אשר שכינה שורה שהרי "זכו שכינה ביניהם" והמשמחם כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים וכו'.
וָו הַחִבּוּר
אֵלֶיהָ
שֶׁאֵינָה, בְּעֵינַי, רַק
רֶבַע יָרֵחַ
בעיניי רבע הירח התפרש כמשולש, שהרי רבע מירח מלא שווה למשולש.
משולש, הברית בין בני הזוג לאלו-הים.
בעניין הריח, א"א שלא להזכר בשירו של אלתרמן המכיל את המשפט הכ"כ טעון:
"מאגמיהם המים ניבטים אלינו שוקט העץ באודם עגילים ולעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים."
בברכת צלחה.
פאתוס.
[ליצירה]
מעט אקספוזיציה
מהן שבע דקות לעומת הנצח - [סימן שאלה, לא?]
לכן, בואי נחזור אל אותם מקומות ישנים - [בתחילה, לא מצאתי בשורה זו משמעות, לא אפיון ישיר ולא עקיף, מקומות ישנים [עתיקים, עבר]. בסופו של השיר.. עלתה בי נקודה שונה, אולי התכוון המשורר [או שלא] לישנים [בסגול תחת ה-ש'], מקומות שישנים [נמים].
בהם תחבנו ראשינו בין הכרים - מסתדר גם על צד הישנים-סגול, ביטוי המכיר בכוח הסקרנות הקולקטיבית, בלשון עמך: "דחפנו ראשנו במקום לא-לנו... והסתבכנו, או: דחף את האף".
יכולנו לישון כל היום - פשוטו ?
חלמתי. - התרה. תוצאה.
בגדול, שיר קצרצר וטעון, זיהיתי בו חרטה על העבר, קבלה לעתיד, נהנתי מנתוחו ונסיון ההבנה.
המשך בדרך זו [הקצרה?], שי.
פאתוס.