כל כך הרבה פרטים לראות
למול כל כך אדירי טבע.
הרים גבוהים, דרכים גדולות
נחל קט, שלוחה, פינה וגבע.
ואני, כאן, יושב, מביט
בכל המראה, ואוהב,
וחש – זה אני; זו נשמתי
ספוגה בתוך אדמת החורב.
לו אוכל רק לרוץ קדימה
באין מפריע לחלוף על פני כל,
את תמצית עצמי להבין ולחוש
ולגלות, ולראות, ולהבין.
ולהפתח מחדש, לחוש את הרוח
נכנסת לתוך גופי, לתוך כל דלת נעולה
לפתוח מחיצות שסגרתי,
שרק המדבר הפתוח והמגולה
רק הוא יכול לסדוק.
