הוא הלך בשדה. הרחק משאן המכוניות שהוא רגיל אליהם ואפרירות הרחובות. הוא הלך ברוגע, מסתכל בכל דבר, מציץ פה בפרח סגול, תוהה מה שמו לרגע, וממשיך הלאה. הוא הגיע לגזע עבה של עץ, הביט למעלה, אל הענפים המשתרגים ממנו ואל צמרתו שקל בדעתו אם לטפס או להניח לו לנפשו.
הוא החליט שהוא לא יוכל לטפס והמשך הלאה.
הרוח נשבה ומלאה אותו ברוח חיים. היא נתנה לו להרגיש שהוא עולה למרום, והרוח טופחת בכנפיה להרים אותו מעלה מעלה. הוא שם לב לעננים הלבנים כשלג, בולטים התוך התכלת העמוקה של השמים, זזים לאט לאט, מתגבשים לצורות מיוחדות – ונפרדים. מתגבשים – ונפרדים. כל הזמן הוא התקדם בשביל העפר, פה מדלג מעל אבן בולטת, וכאן בועט קצת חצץ לדשא שבצד השביל. הנוף נפרש מולו, כאילו זה כל העולם, כשהוא רואה את גווני הירוק הרבים שמבדילים בין כל גבעה וגבעה, את יער העצים משמאלו, ושביל שמוביל לרוחב הרכס.
הציפורים צייצו מנגינה שנשמעה בראשו, אבל בעמימות, מאחורה, משאירה מקום למחשבות, ומשתלבת יפה עם הנוף, עם רשרוש העצים ועם קול הצעדים על שביל העפר.
הוא רצה להמשיך כך לנצח, לצאת את העיר, את החובות המעיקות עליו בבית ואת המחנק שמעיק עליו מחוצה לו. הוא רצה לחיות בחברת הטבע, ולא בחברת אנשים שאינם חבריו, בחברת אנשים שאינם מכירים אותו באמת ואינם משאירים לו מקום.
הוא לא יהיה לבד. הציפרים והחיות שהוא יתחבר איתם, הם יהיו ידידיו והוא יהיה איש הטבע. הוא חשק בזאת יותר מבכל דבר אחר.
להיות אמיתי, כנה עם עצמו. לא להציג את הבובה של חבריו, של חייו ושל כל האנשים שרצו שהוא ידמה אליהם, או שידמה למישהו אחר, ואף לא להציג את האנשים שהוא רצה להידמות אליהם. הוא עם עצמו, הוא עם נשמתו,
הוא ואלוקיו.
