המכונית דהרה בשאון, גומעת במהירות את קוי ההפרדה של הנתיב בכביש המהיר. תאוות המהירות, עדיין לא שחררה את עצמה ממנו, ונפשו הסוערת כמהה לרוח הכובשת את פניו; לסערה ולכוח ההתנגדות שמתעורר ושמעורר את הנחישות; לזרם הקר והחזק שאינו נותן לנשום.
הכביש היה ריק. אחרי הכל, בשלוש בלילה אין הרבה משוגעים כמוהו שיהיו ערים, וזה בדיוק מה שהוא רצה. הוא לחץ על הקלאץ' והעביר לחמישי. שומע איך נהמת מנוע נחלשת ורואה איך מד המהירות עולה. אזניו חשות ביתר שאת את הרוח המצליפה.
אלו היו השעות הכי יפות שלו. הם היו השעות שלו. הוא היה לוקח את הרכב מההורים כאשר בתוכו היה יותר מידי רעש. כשהגיע הזמן שהוא היה יותר מידי לאחרים ופחות מידי לעצמו. תמיד היו לו סימנים שהקו האדום מתקרב. לפעמים היתה זו התחושה שהשיר של היום כבר לא מתנגן באזניו, ובעיקר בליבו; לעיתים אחרות הוא היה חש שהוא רוצה לכתוב או לנגן, ולא מצליח באמת, ולפעמים סתם נחה לו מועקה על הלב. הרבה פעמים הוא היה מבין את הרמז ויוצא החוצה. בעיקר החוצה. למקום שבו יהיה מוסתר מאין רואה. למקום שבו יוכל באמת להיות לבד. ושם להסתובב. אפילו לא לחשוב על משהו מוגדר, לא להיתלות בכלום. פשוט להרגיש איך הוא שוב לובש צורה, שוב מקבל את הפנים שלו ויוצא לעוד התמודדות עם עולם החיים. עם העולם שבו יש צורות וגופים והגדרות ומסכים.
או שהוא יוצא לנהוג, לחוש את הפראות שמתחבאת בתוכו, לא מבינה למה הוכנסה לתוך גוף כזה… מתמזג עם הכוחות של הטבע, הכוחות האמיתיים, בהם יש התגרות, מלחמה יום יומית עם העולם, אך מלחמה אוהבת שנועדה כדי ליצור את הניגודים שמביאים לשלמות התמונה.
ושם הוא יהיה. וככה. עד שמשהו ייצא, יוציא אותו ויאמר לו: "היה חופשי. תן את עצמך לעולם, גלה לו מי אתה באמת ומסור לו את מתנתך האישית שכמוה הוא לא קיבל מעולם". והוא יעשה זאת. אם יהיה בו האומץ…
