עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי. מכאן, שום דבר, כבר לא יהיה, כפי שהיה.
הוא מעולם לא יצא את גבולות מאה שערים וגאולה. מויישה זלמן, נולד כבן יחיד להוריו הזקנים , לאחר תקופה ארוכה של עקרות. הם השתייכו לחסידות הקשורה בנטורי קרתא. בתיאום עם הרב האדמו"ר, החליטו להקדיש את הילד עוד מרגע לידתו, לתורה ולחיים של קדושה.כמו שמואל הנביא בדורו. ההחלטה כללה מספר צעדים שבסופם יירש הילד הקדוש את מקום הרבי עלי אדמות. הצעדים כללו מניעת יציאה של הילד מעבר לרחוב גאולה וכיכר השבת על מנת למנוע מראות אסורים. אי לימוד של השפה העברית, אלא רק השפה האידית המקובלת בקרב שלומי אמוני ישראל ויום לימודים מוגבר של תורה יחד עם הקפדה על קלה וחמורה. לכשיגיע הילד לגיל שבע עשרה, יירש הילד הקדוש את מקום הרבי הזקן רב בונים פסח.כך גדל הילד ללא עימות אמיתי עם העולם הסובב. מכונס בדלת אמות של קדושה, טהרה ותמימות.
זה היה ביום שני, בערב, כשרקדתי היפ הופ במרכז לאמנויות הריקוד, חשבתי על הבילוי של סוף השבוע בחוף פלמחים. בת 21, חסרת דאגות לחלוטין. החיים עוד לפניי.לימודי הפיזיקה בגבעת רם ריתקו אותי, אבל לא העיקו עליי. אמרו לי שאני חטובה ובכל זאת בחרתי להוריד עוד כמה קילוגרמים. מבעד לשמשת סטודיו הריקוד נראה הרחוב הירושלמי. קצת קריר בחוץ, ואני מגירה זיעה. המכנס הקצר ואני משילים קלוריות שווה בשווה. עוד שעה בערך, אני אצא אל הדירה ברחביה.לא שמתי לב, אבל מצאתי את עצמי כאן לבד, מול הטייפ. מנסה לשכוח את העולם.
"אתה נוסע רק תחנה אחת! ומביא את הסל לגברת פרוכטר שמחכה לך בסוף רחוב מאה שערים!"
כך אמרה אמו של מוישה זלמן בערבו של יום. ביום זה הגיע מוישה זלמן לשנתו השש עשרה.שנה אחת בלבד נותרה לו עד להשלמת תהליך ההתקדשות שלו, הוא עלה לאוטובוס עם סל מלא בעוגיות ובי"ש תוצרת בית. כך כשמבטה הבוחן של אמו מלווה אותו. אחר כך חפזה ונכנסה לבית שבין הסמטאות. מוישה שילם לנהג את הסכום המדוייק שאמו הביאה לו, עלה וישב במושב הבודד באמצעו של האוטובוס. זו הפעם השנייה בחייו שעלה על אוטובוס. אז, בפעם הראשונה, כשהיה בן שלוש נסע לעת לילה לבני ברק לקבר האדמו"ר הקודם הוא גם חזר באותו לילה. זו הפעם השנייה שהוא נוסע בכלי רכב ציבורי.
הלימוד האינטנסיבי עשה את שלו וגרם לחסך בשינה. מוישה זלמן נרדם ולא שם לב שהאוטובוס עבר את התחנה שבסוף רחוב מאה שערים ועבר תחנות רבות עד שהגיע בסמוך לתחנת רחוב בצלאל. שם התעורר... הוא נמלא פחד. הנהג הביט בו במבט לא סימפטי, בגלל שהיה מבולבל. הוא ירד מן האוטובוס אל הרחוב.... תוהה ואובד דרך. רואה מקומות שמעולם לא ראה. בתי מידות. תיאטרון ורחבה מרוצפת, אנשים בגילוי ראש. נשים מעטות שאינן לבושות כדרך בנות שכונתו... אך מכיוון שחורף היה. לא ראה מה שעיניו לא היו אמורות לראות...
אני תוהה מי זה ה"דוס" עם הפיאות שעומד בחלון הסטודיו ומביט בי כאילו צנחתי מעולם אחר. בעצם בחור יפה, עיני תכלת, שיער בלונדיני קצוץ עד קרחת. כובע עגול שחור. חליפה ארוכה שחורה. בדמות אחרת ובזמן אחר יכול היה להיות דוגמן... אני רוקדת היפ הופ. והופ שוב הוא מביט בי...
הוא ראה את הבחורה הרוקדת. מעולם לא ראה בחורה רוקדת בצורה כזו. בקצב כזה, בחיות כזו. הוא הביט בה מוקסם, אבל מפוחד. ראה את רגליה השזופות, החשופות. את מבטה החצוף בעיניו. נזם באפה. חזה הבולט.
החלטתי לצאת. ממילא אני מסיימת עוד כמה דקות. מסקרנת אותי הדרך שהוא מביט בי. התלבשתי, סוודר לבן ארוך ומכנס ג`ינס, יצאתי החוצה, עמדתי מולו. הוא הביט סביב סביב אובד עצות.מחזיק בסל פלסטיק ישן, עיניו רטטו:
"אפשר לעזור לך?" שאלתי
"איך וייס נישט!" אמר ביידיש ומלמל כמה מילים נוספות כשהוא מחווה כלפי כיוון צפון
מסכן, בטח הלך לאיבוד! חשבתי
"כבר לילה! יש לך היכן לישון?" שאלתי בעברית. בתגובה משך בכתפיו.
"בוא איתי!" אמרתי וסימנתי בידי. אולי יש בדרך אנשים שמבינים יידיש? בחור כל כך תמים, אבוד. מעולם לא ראיתי בחיי.
הוא באמת בא בעקבותיי. עצרתי ליד "מגדנית פרומה" במרחק כמה צעדים מן הסטודיו.
"עצור כאן!" סימנתי. הוא אכן עצר.
עובד צעיר מיין עוגיות בפנים. ריח טוב של מאפים עמד בחלל נכנסתי ושאלתי האם מישהו יודע כאן יידיש. העובד קרא לאשה זקנה עטוית פאה נוכרית שיצאה מהחדר השני:
"סלחי לי, הילד הזה הלך לאיבוד. הוא מדבר רק יידיש. אולי תשאלי אותו היכן הוא גר?"
הזקנה דיברה איתו במשך כמה שניות. אחר כך אמרה במבטא לואט:
"הוא גר ליד ישיבת חסדי יעקב, ליד סמטת רב יצחק במאה שערים! הוא נרדם באוטובוס, הלך לאיבוד"
הוא דיבר עמה והוסיף כמה משפטים נרגשים, היא הביטה בי ואמרה:
"הוא אומר שמעולם לא היה בחלק הזה של ירושלים כי מעולם לא יצא ממאה שערים. והוא... הוא אומר שאף פעם לא ראה בחורה כמוך"
"תודה על המחמאה!" אמרתי בצחקוק. האשה תרגמה לו את דבריי, הוא הנהן
תמימות של חלום. הוא היה שמור בקופסה כמו אתרוג של סוכות. רק עכשיו נחשף לעולם הפתוח.
"תשמרי עליו טוב" לחשה האשה בטרם יצאנו מהקונדיטוריה.
"בוא," קראתי לאחר מחשבה קלה "אזמין לך מונית!"
הוא הלך אחריי כמו שה תם, שה שאיבד את דרכו מן העדר. ואולי, אולי אני הזאב הרע שמפתה אותו... צעדנו במורד הרחוב.
באותו רחוב צעדו בני משפחת הלברשטם. הבעל האשה וחמשת ילדיהם. הם ראו את מוישה זלמן. העילוי המיועד, צועד במעלה הרחוב יחד עם בחורה הנראית כחילונית. והיא נראית כמשוחחת עימו. הבעל הביט בו הבט היטב. מעתה הכל ישתנה. מוישה זלמן עבר על "איסור מראה עיניים" ואולי גם "איסור נגיעה".חובתו לומר זאת לאדמו"ר הזקן שהוא נמנה מחסידיו.
עצרתי לו מונית אקראית. שילמתי עשרים שקל כשאני מוסרת לנהג את הכתובת. הילד הצטנף במושב האחורי. הוא הביט בי בתדהמה. הנהן לשלום. חייכתי אליו בחזרה. עשיתי מעשה טוב. לאדם התמים ביותר שפגשתי מעודי.
חוף פלמחים – סופשבוע
עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם. בחבריי צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי. מכאן, שום דבר, כבר לא יהיה, כפי שהיה. פגשתי את האדם התמים האחרון עלי אדמות, ואולי, אולי כבר לא תמים? לאחר שפגש אותי.
תגובות