מאז אותו ערב אני נחבט בדרכים
בג'ינס משופשף וחולצה גזורה, משוטט
ספק-חול ספק-חצץ לרגליי, וברכיי כבר חבולות
בנסיון הכואב למחות את זכרך מראשי.
נוכחתי לדעת כי קשה הדבר מנשוא.
אז איך זה שמטר של כוכבים,
שהתרסקו ביקום לפני שנות דור
סחטו משפתיי את שמך- בלחישה
משאירים אחריהם שובל של זיכרון?
נסתלקו הכוכבים, חזרו השמיים לשלוותם.
ואת - לאן את נעלמת?
תגובות