שם , בערבות האין סוף של היקום המפויח עומד לו אדם . אדם ללא שם ללא מקום ללא דבר . ממלמל הוא שיר ערש לתינוק שנדם והחוויר , תינוק כחול פנים שחסר צורה . מבעד בלל זיכרונו ששכח מבקש להנעים מכאובו אך לשב ,  מבקש שוב לראות מנעמי האמת שנכחדו לעולם .

שם ,  כבר מותיר עוד שבב זיכרון חסר, בורר בינו לבינו באם כבר היה . אך נדם , כול העת האתמול והותיר , רק בור ערפל זחוח שמאיר על פני רוב ביבשת . תהום נפערת מלפני לבנה חסרת אור , תהום עצומה ההולכת מתעמקת משאמר לנדוד . מבעד לצלילי השיממון מוכיח פניו ולעוג על חורבן . מזמזם שוב שיר ערש לתינוק שנדם .

שם , בין שחור מים דלוחים, מיפעת פיח דבק מחפש נחלה . קץ זמן ביזה ואין עוד דבר . הך מקוש וקלשון מבכים טיפת דם אדומה . זבח דשן ובלל מזוט נחוצה בין ידיו . ומאין ייטול מי נהר צלולים להעתיק נפש מר מפרודות האין סוף ? . ומאין יחיה נפשו ולו במעט מן זמן מדבר ? . נמקו בין ידיו תפילותיו ואינם מבקש הוא קצת טעם של עוד .

שם , ילון על פני אימא אדמה השחורה היא משחור , מבקש רחמיה ויקרא מרה .יתהדר פני אדון שב למלה ומסנן תחינה . מאדיר מעצים שם מלכות שמים . מבכה מתחנן לו רק יטה אוזן וישמע . מכה כאבו מצליף בגבו ימנע מזנו מעצמו אך לשב .

שם , מלין על אדם הנוטל התפוח , מבקש עוד דעת הד החורבן . מבזה עולמו , מתיר את יופיו , מוכר מנפץ לו טיפת אדמה . חרס עבורו הונו, עוצמתו מלקום יום מחר עתור חרדה . שוב רק עמק הבכה בה מום פיסת בשר מבאישה מפסלת חורבן .

שם , נדם לו תינוק בוכייה זמן ינק מרה . קול בכיו יתום ועוד אין איש לנחם . קול צורם מנכר מבעית הקורא מין האין סוף . עמוק הוא הקול מנסר מבעד לקבר עמוק . הקול מבקש מתחנן האזין נא עכשיו . הקול הולך ונדם עד השקט המר .

שם בערבות האין סוף של היקום המפויח עומד לו אדם , אדם ללא  שם ,ללא מקום ללא דבר.