הנוף הקסום של עמק יזרעאל נשקף למול עינה הכחולות , מרבדי ענק של ירוק חום צהוב מתערבים למול עינה . האופק הכחלחל מתמזג למול הנוף הנדיר , ומעניק מחזה עצום של יום אביבי מעודן . רוח אביבית מנשבת מלטפת מרגיע טומנת בתוכה ניחוח בוער שמעניק חיות נחוצה .
צעדיה קצרים ידיה מלטפת בשקיקה והנאה מהולה את בכורי השיבולים שצמחו פרא על גבעת ההר . פריחה ירוקה סביב יוצקת מוחשות נדירה לאהבתה , לכול עולמה . ציוץ ציפור מושך את ליבה את עינה מביטה אל על למעופה העדין זמן חוצה היא את מרבד השמים מול ענן לבן .
חום קרני השמש שוטף את גופה, מכה בשערה הצהבהב. טיפת זעה נטפה ללחייה שכסות אדמדמה אחזה בה והעניקה לה זהות קסומה . עיניה נעות כהוזות מביטות בשקיקה מבקשות הן לאסוף ככול שיכלה מין היופי , מין הבריאה כפי שרק יכלה לדמות בדמיונה .
לא אכפת לי סיננה , לא אכפת לי כלל זמן הם אומרים מיני שיטנה . לא אכפת לי כלל זמן הם עולבים בי גם מול פני . הם אינם מבינים דבר קבע לעצמה וחיוך קסום עולה על שפתה . הרוח נושבת לה מעיפה את חצאיתה האדומה , מצמידה לגופה את חולצתה הרחבה ששוב ושוב חזרו באוזנייה שאינה מתאימה .
גופה הבשל מתמזג בנוף הקסום, אבן וסלע, רגב אדמה לחה, צמרת ברוש וצלילות יופיו של אירוס נדיר על פני אימא אדמה . הן אחד כך חשה בכול ליבה בכול מעודה, זמן, מרחב, עצמה חברו כך יחד יצרו ברירה שאיננה מהולה ביד אדם , כך חשה כך האמינה כך רצתה בכול מאודה וליבה .
לא אכפת לי מדבר , לא אכפת לי ללא אדם , ללא חברה, כי בנקלה מוצאת לי ברירה. מענגת נפשי ליבי בעודי כאן בעודי מותירה אהבה וזוכה לה כך חזרה . אין נפש אדם שאינה מלקטת ומוצאת פגם, אין נפש אדם המותירה אהבה ללא תנאי . זכיתי ארץ כי אהבתיך ואת אהבתני גם ואומר לך את ליבי וקשובה .
עצתך לי היא כתפילה ועונג חדור מהול באין סוף הנאה ועדנה .
שינה נשכו את זווית שפתה , ועיניה בהו בכף רגלה היחפה . לו רק ! , לו רק אתה הבנת . לו יכולתה לבוא עימי לחוש באושרי להתבשם במרחב , כולי שלך! . כול ליבי ! וגופי שעורג לבשרך . ועינך הן עיניים מבקשות עדנה זאת ידעתי חשתי את אשר בלבך .
אך אתה זמן אני עוברת מביט ושותק , הן אינך רואה . שתיקתך קשה היא מעלבון רעך, זמן צולפים הם בליבי, בגבי, בבשרי . יודע אתה שאוהב יודע זאת היטב , וכלום בחרת בשתיקה ?
משוואת נפשי כבימי בראשית זמן אחר לו זכו אדם וחווה , זמן אין כלס ובושר פרי יציר האדם . פלגי מים רכים שזורמים, במקום ביוב השופכין . עבות יער רחב , במקום בניין משותף , ים של פריחה ולא סתם גינה . הן נצעד לנו שם חבוקים מבטנו יומר אהבה וגופינו ערומים ללא בושה כי איננה היא נכחדה .
דמעה אחזה בעינה זולגת על לחייה קרבה לשפתה , ואיננה מרחיקה בה, ישובה על האדמה . מדוע זה כך? שאלה. מדוע אני שונה ?
