ואולי אעזבך לשנה תמימה,

ואולי אנטוש בזמן כאבך,

ואולי אפקירך למר גורלך?

שבתי אלייך ולא עזבתיך

מאותה עת "אמי" קראתיך

ואני כבתך שילדת

בכל נפשי אהבתיך

בכיתי עמך כשנפגעת, כשנקרעת,

למדתי אותך מרגע שנודעת

למחשבת עזיבתי אותך,

עובר בי רעד,,

ארצי שלי,

קדושה שלי!

מרגע שיבתי אל זרועותייך הפרושות,

מזמן גולה , לעת הגאולה,

ואת קיבלת חיבקת, ליטפת,

היית לי אם, מולדת , דת.

האעזבך עתה?

הטוב שכך?

או מה כפיות טובה?

האם אעז להנתק ממך,

כחוט המשולב, תפור בבד, יוצר רקמה?

האם אגדע רקמת חיי שבתוכך,

ואעבור לארץ נוכריה?

אבטיח ואשוב בסוף שנה תמימה,

אסע, ארחק מבין ידייך,

לפגוש אחיי-בנייך,

ולספר על אם כה רחוקה ודאוגה,

על אהבה, על רוח, אדמה,

אבטיח שאשוב,

בסוף שנה תמימה!

האם אעז אני

ואעזוב אותך,

מולדת,

אמא יקרה?