למרגלות האלון הקשיש.

בין סבכי סרפד וחורש.

נחה לה בת המנודים.

לא מוצאת מנוחה בדרכים.

מזה כבר מספר ימים-

אינה רועה בעדרים.

עיניה אינן רואות,

מלבד כבדי הערפילים.

כך יושבת בדממה,

בת הצוענים.

לא תשחק פניה.

לא תרחץ במי המעיין.

רק תתאבל על אוהביה,

שהפקירוה לחרפתה.

איך תבקש במעט להתנחם.

כי מסביבה דממה ואבן.

לרגליה אין מנעל.

ואין מחזר אודותיה.

איש לא מקשיב בכייה.

ואין נדר עבורה,

אשר לה הבטחתה.

אין בה מנחם-

אשר ישיבה אל חיק האם.

על תריסר אביביה,

מעידים מדבר ושומם.

ואת לעדות ייסוריה-

ספוגי קמטי החלמיש,

יעיד הסב-

האלון הקשיש.

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי