למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה ומדע בכתובת:

http://toraumada.blogspot.co.il/2017/06/Behaalotecha-Vegetables-in-Egypt-and-Beni-Israel.html

על הירקות שאהבנו במצרים 

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (יא, ה). במאמר זה נדון  על הירקות המופיעים בפסוק[i]:

הקשאים: רש"י במקום פירש "קישואים – קוקומברו"ש בלע"ז ". רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה למסכת כלאים מפרש: "הקישות – קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש" (א, ב). הרמב"ם בפירושו במסכת עוקצין פירש: "קישות – אלפקוס" (ב, א). המין הקרוי בימינו "קישוא" מוצאו מאמריקה, והוא לא נודע בעולם העתיק. הקישואים שבמקרא ובספרות חז"ל (ביחיד: קישות) מזוהים עם "פקוס" (Cucumis melo var. chate)[ii], אחד ממיני הדלועים הגדלים היום בארץ, בעיקר במשק הערבי. פריו הצעיר, שאינו מתוק ונאכל בעיקר חי או כבוש, דומה למלפפון בטעמו ובצורתו; אבל צבעו בהיר יותר, לאורכו חריצים מקבילים ועל פניו שערות קצרות וצפופות.  ציורו מצוי במצבות מצריות עתיקות.

האבטיחים: בתרגום אונקלוס פירש: "את האבטיחים - ית אבטיחיא", כשכוונתו לאבטיח האדום, זה הקרוי בספרות חז"ל "אבטיח". השם אבטיח נגזר מהפועל בוט-בטט שמובנו תפח-גדל. מולדתו באפריקה הטרופית. גידולו במצרים קדום מאד. בפפירוס מצרי מתקופת השושלת הכ"א נשתמר ציורו.

בתרגום יונתן מתורגם "את האבטיחים" - "ית מלפפוניא", וכן בתרגום הירושלמי "אבטיחים – מלפפוניא". כשהכוונה למֶלון, אבטיח צהוב, על-פי היוונית: MELO-תפוח; PEPO-אבטיח.  החוקרים מסופקים אם גידלו את המלון במצרים בתקופה המקראית.

חציר: זהו ה"כרתי". זהו גידול ים-תיכוני עתיק, הידוע מיוון, מרומא וממצרים. באירופה הוא ידוע מאז ימי הביניים. במשנה ובתלמוד הוא נזכר פעמים רבות בשם: כרתי, כרישה וקפלוט.

הכרתי משמש במטבח לתיבול, ובתעשיה לייבוש לאבקות מרק. בערכו המזין הוא דומה לבצל הגינה (להלן), ומכיל יותר ויטמינים. פקעת חיה מכילה: 80% מים, 10.5% פחמימות, 1.9% חלבון ו-0.2% שומן. 45 קלוריות ל-100 גרם.

הבצלים - בצל הגינה: הבצל הוא גידול-תרבות קדום, בעל זנים רבים, המופיע בציורים מצריים. הבצל המצרי ידוע עד ימינו כזן משובח. במצרים שימש הבצל לא רק למאכל, אלא היה גם נושא לפולחן אלילי, שכן עליו הקונצנטריים  סימלו את מערכת הכוכבים והמזלות, והמצרים אף נהגו להישבע בשמו.

 ערכו התזונתי גבוה למדי, ובצל חי מכיל עד 90% מים, 11%-9 פחמימות, 1.4% חלבון ו-0.2% שומן. 45 קלוריות ל-100 גרם, וכמויות קטנות של קרוטין וויטמין C .

בצל ירוק מכיל פחות קלוריות, אך עליו עשירים מאור בקרוטין. מייחסים לבצל תכונות רפואיות רבות. ריחו וכושר ההדמעה שלו מקורם בתרכובות גפרית אורגניות נדיפות, המופיעות בעקבות פעילות תסיסית (אנזימטית) תוך חיתוך או ריסוק.

שום הגינה: בדומה לבצל היה גם השום גידול נפוץ במצרים. פפירוס מצרי משנת 1500 לפנה"ס ממליץ על השום כתרופה ל-22 סוגי מכאוב שונים.

מייחסים לשום סגולות רפואיות רבות, כגון פעילות אנטיביוטית, הורדת לחץ דם ורמת סוכר בדם, צמצום רמת הכולסטרול ועוד, ורב בו השימוש ברפואה העממית. לאחרונה אף הוכחה פעילותו האנטיביוטית: מחקר שנערך בישראל[iii] במכון ויצמן למדע, גילה לראשונה את המנגנון הביולוגי והמולקולרי, שמעניק לשום את סגולותיו הרפואיות.

כבר במאה ה-19 בחן לואי פסטר את השימוש בשום להשמדת חיידקים. ואכן, הוכח כי יש לשום ולאופן השימוש בו יכולת ריפוי למצבי חולי שונים. כאשר שן שום נמעכת או נחתכת, משתחרר אנזים הטמון בתאי הצמח והמחובר עם חומצת-אמינו. התרכובת החדשה שנוצרה (תרכובת אליצין) מסוגלת לקטול 23 סוגים שונים של חיידקים. חימום השום, לעומת זאת, יוצר תרכובת אחרת שהסתברה כיעילה במניעת סתימת עורקים ובהורדת לחץ הדם ורמת הכולסטרול. השום גם מכיל ויטמינים שונים, המחזקים את המערכת החיסונית ומסייעים לה במלחמתה נגד רעלים.

ערכו התזונתי גבוה: אין הוא מכיל עמילן אלא סוכרים כאינולין. שום מכיל: 67% מים, 26.4% פחמימות, 5.2% חלבון ו-0.2 שומן, ו-123 קלוריות ל-100 גרם.