ממעמקים קראתיך, זעקתי אל תשועתך, דיברתי אליך כל כך פנימה.
דבקתי בכוחותי האחרונים בך, רציתי לרוץ אליך, לדבוק בך בשמחה.
אך נפילתי הכאיבה את עלייתי, הפילה את נשמתי ארצה אל תהומות הצללים
הסתכלותי השתנתה בבת אחת כשראיתי את נקודת האור העומדת לי בתוכי
מסתכלת בי ואומרת לי את גאולתי "מבשרי אחזה אלו-ה"
ראיתי את עצמי, דבקתי בנשמתי. העלתי עצמי אל האור העליון
שבתי אל מקוריותי, אל עצמיותי, אל ביתי האמיתי שבו אני אני.
אליך אהובי שבתי, אליך אדוני ואבי, אליך מלכי ואלוקי.
אלייך ארצי אהבתי, בך חשקי ונשמתי. יודע אני את חסרוני
אך את מקבלת אותי בשפלותי, יודעת את נשמתי יותר ממני
מחיה את עצמך בשבילי ונותנת את פירותייך היפים
משיבה לי את אהבתי בשמחה עליונה
ואני? אני שב אט אט אל מקוריותי, אל עצמי. אך יש הרבה צללים בדרך
מביט אני אל מחשכיי ההויה, ואומר "הקודש זה?"
וקול נשמע ממדבר השממה, נובע מעליות האמונה, מעליות של קדושה אל ארץ אהובה
"קודש קודשים נמצא בפנים, רק הבט בשכינה, הבט במדינה שהיא יסוד ההויה"
ואהבה עצומה נמשכת לחיבור עליון של שמים וארץ, קודש וחול, הלכה ואגדה, מביאים את שלימות האמונה בבריאה ותיקונה בצורתה המלאה במהרה.
