כואבת ובוכה
שומטת כל כלי
שנקרה ונשבר.
רצה בין הגלים
הים כולו שירה,
לוחש תפילה.
לתוך רעשי מוחי
צועקת לך,
דמעותי נספגות
בחול הרטוב
הצובט את כפות רגליי,
ועודך ממאן לבקוע...
בעוד אנו נעקדים
ברקע הבתים נהרסים
והמזבח נקרע לאט
עמוק בתוכי.
כבר שעון החול נגמר
אין עוד זמן גשמי, רק הזמן שלך.
כעת -נותרנו
רצוצים, שותתים
זכוכיות מתנפצות
בפנים.
ובתוך האש הזו,
מתכופפת ללקט רסיסים פזורים
בין הבית, החול, הים
והאדם.
