ריחוקך היה לי
מכאוב,
זרע זכוכיות
באדמתי היחפה.
באשר התגוננת
הנחתי ראשי - בכפייך
ברכני במו ידייך,
לבלתי דעת מאין
הלא נפצעת בילדות
כסליל ללא חוט,
עודך ערומה, שקופה
כולך עיני נץ,
משוכות בחסד
טבול בתהום הפחד.
שמה אשים כפיי למול כפייך
עיני- כנגד הנץ,
קבלי נא את ברכתי-
חלק מנשמתי.
