אחותי הקטנה
היא היגיעה בחורף, אני לא זוכרת כלום, אבל לפי תאריך הלידה היא היגיעה בחורף, גנבה לי את הזקונים, רק שנתיים הספקתי ליהנות ממעמד זה והיא באה וגנבה לי.
היא הייתה ילדה טובה ולא מציקה. היה לה שיער בגוון האדמדם, היו לה עיניים גדולות ושואלות ופה עגלגל פעור ומלא. אפי קראנו לה, איזה שם חינני ומיוחד. אפיל'ה קראנו לה בשעת פינוק מיוחדת ואפרת קראנו לה כשבגרה. אחותי הקטנה הייתה ביישנית, המקום החביב עליה ביותר היה מתחת למיטה. כשהאורחים היו מגיעים הייתה נעלמת. "אפיל'ה בואי תגידי שלום לאורחים" קראה לה אמא, אך אין קול ואין עונה. אני כאחות היותר גדולה והלא כל כך מתחשבת הייתי הולכת ישר למקום מחבואה, מתחת למיטה, מרימה את הכיסוי ופוקדת: "בואי כבר". לפעמים גם ניסיתי לגרור אותה, אבל היא בשלה, מוקפת בצעצועים שלקחה איתה, בבובות האהובות עליה, ישבה שם שעות. מוותרת על הכיבוד, מדלגת על ארוחות, עד שהאורחים הלכו וכשהלכו, הייתה יוצאת ושואלת בבכי: "למה הלכו? ואני לא ראיתי אותם". אהבתי מאוד את אחותי הקטנה עד...עד שגדלה. במקום אחות, גדל לי זנב קטן. לגן צריך ללוות אותה, לחברות צריך לשמור עליה, למשחקים צריך לשתף אותה. ככה אמא פקדה. ואני הסכמתי, פחדתי לסרב. לא העזתי להמרות את קולה של אימי שעד היום מהדהד באוזני: "תיקחי אותה, תישמרי עליה". ואני לקחתי, אבל לא שמרתי. רק יצאנו מטווח עינה של אימי, ניסיתי להיפטר מהזנב הזה שמקלקל לי את החיים. הייתי בורחת לה, נעלמת וגם לוקחת איתי את החברות, שתישאר לבד ותחזור הביתה והיא הייתה ילדה טובה, הייתה קצת בוכה, לא מבינה לאן כולם נעלמו וחוזרת הביתה ואני יכולתי לחזור למשחקי באין מפריע. לפעמים כשנחה עלי הרוח הטובה לימדתי אותה הרבה דברים, למשל: לרכב על האופניים. שבועות של ריצה אחריה, מחזיקה את האופניים מאחור בימי שרב קשים ובימי גשם עזים, עד שלמדה וידעה לבד. ואז כשהמשימה נגמרה, רוחי הרעה שבה אלי ולא נתתי לה את האופניים, הם רק שלי. ומי לימד אותה לשחות? כמובן שאני. מחזיקה את גופה, סופרת את התנועות, מנענעת את ידיה בקצב אחיד, אני האחות הגדולה המרשה לעצמה להתייחס אליה כאל רכושה הפרטי.
לפעמים אני שואלת את עצמי: האם סלחה לי אחותי הקטנה? האם סלחה לאחותה הגדולה שהייתה כל כך מרושעת. אבל, מצד שני, אם העיז מישהו להציק לה, אם העיז מישהו ללעוג לה, או חס וחלילה להרביץ לה, אני תמיד הייתי שם. עומדת כחומת מגן בינה ובין שאר העולם ואם היה צורך להרביץ, גם את זה ידעתי מצוין.
ובלילות כשההורים הלכו לבלות ונשארנו לבד בבית, אל מיטתי הזמנתי אותה, שתי ילדות קטנות בהפרש של שנתיים, אחת פחדנית והשנייה שובבה המשחקת אותה אמיצה, שוכבות במיטה אחת צמודות זו לזו, מחובקות ומפחדות מהחושך המטיל אימה.
ובזמן שהייתה חולה, הייתי יושבת לידה, מניחה מטפחת רטובה על מצחה, מגישה ומשרתת אותה, העיקר שתבריא. העיקר שתחזור לנדנד לי ואני, אני אוכל בשקט להמשיך ולברוח לה. היא ידעה, בשעת סכנה אמיתית אני לצידה, תמיד אחותה הגדולה.
תגובות